מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק תשעה עשר (ב)

יז. מי שנולד בחדש השביעי לעבורו אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא ומלין אותו בשבת, ספק בן שבעה ספק בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים, אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת, ואם בן שמנה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם הוא בן שמנה. (מילה פרק א הלכה יד)

יח. קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן. (מילה פרק א הלכה יא)

יט. אחד עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הכותים חייב הרב למול אותן, אלא שיליד בית נימול לשמנה, ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפילו לקחו ביום שנולד נימול ביומו.

יש מקנת כסף שנימול לשמנה ויש יליד בית שנימול ביום שנולד, כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה הרי זה נימול לשמנה, ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר עצמו מקנת כסף הואיל וקנה אמו קודם שנולד נימול לשמנה.

לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות, אף על פי שנולד ברשותו נימול ביום שנולד, שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנהו, שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית, ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמנה. (מילה פרק א הלכות ג-ה)

כ. מי שנולד בחדש השמיני, אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר, ולפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו בשבת, ואעפ"כ אם שהה שלשים יום הרי הוא ולד של קיימא, והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר, שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. (מילה פרק א הלכה יג)

כא. האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה, ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו שכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד שהן תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד. (מאכלות אסורות פרק ד הלכה ד)

כב. הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתינין לה, אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים, ואם נתקיים הולד שלשים יום אחר שנולד הרי זה ולד של קיימא ואינה צריכה ממנו גט מפני שהיא ערוה עליו. (יבום וחליצה פרק א הלכה כב)

כג. הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו. (אבל פרק א הלכה ו)

כד. כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו מספק דבריהם, גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה. (יבום וחליצה פרק ב הלכה כא)

כה. טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית, לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום. (ערכין וחרמין פרק א הלכה ה)

כו. כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות, כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות, אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה, וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת, פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחויה היא אצלו ומצוה עשה אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת. (שגגות פרק ב הלכה ח)

כז. הוציא העובר ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת אין מלין אותו בשבת, וכל מי שאינו דוחה את השבת אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני, ובשני ימים טובים של ראש השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני, וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים טובים של ראש השנה. (מילה פרק א הלכה טו)

כח. מי שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני, ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת אלא נימול באחד בשבת, שאין דוחין את השבת מספק. (מילה פרק א הלכה יב)

כט. חולה אין מלין אותו עד שיבריא, ומונין לו מעת שיבריא מחוליו שבעה ימים מעת לעת ואח"כ מלין אותו, במה דברים אמורים בשחלצתו חמה וכיוצא בחולי זה אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיפתחו עיניו וירפאו מלין אותו מיד וכן כל כיוצא בזה. (מילה פרק א הלכה טז)

ל. יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה, כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה ערל כמות שהיה, וזה העור הוא ציץ המעכב, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב. (מילה פרק ב הלכה ג)

לא. קטן שבשרו רך ומדולדל ביותר או שהיה בעל בשר עד שיראה כאילו אינו מהול רואין אותו בעת שיתקשה אם נראה שהוא מהול אינו צריך כלום, וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין, ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת קישוי, ודבר זה מדברי סופרים אבל מן התורה אף על פי שהוא נראה כערל הואיל ומל אינו צריך למול פעם שנייה. (מילה פרק ב הלכה ה)

לב. המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן, ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן.

ואם היו שם עומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

ואחר כך מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדין שם, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה ה' כורת הברית, ואבי הבן מברך שהחיינו.

לג. המל את הגרים מברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית שאלמלא דם הברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. (מילה פרק ג הלכה ד)

לד. המל את עבדו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, ואם מל עבד של אחרים מברך על מילת העבדים, והמל אדם גדול צריך לכסות ערותו עד שיברך ואח"כ מגלהו ומל אותו. (מילה פרק ג הלכה ה)