מסכת שבת, פרק א, שיעור 14

המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, חייב. הגמרא מבארת עתה שיש צורך בעקירה מוחלטת מעל גבי הקרקע כדי להתחייב.

אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי זֵירְזָא דְּקָנֵי, רָמָא וְזָקְפָה רָמָא וְזָקְפָה, לֹא מִחַיַּיב עַד דְּעָקַר לְהוּ. ומבאר הרי"ף את דברי רב יהודה: פֵּירוּשׁ, 'זֵירְזָא דְּקָנֵי' היינו חֲבִילָה שֶׁל קָנִים, (כגון) שֶׁהָיְתָה מֻטֶּלֶת עַל הָאָרֶץ, וְהִגְבִּיהַּ האדם את הַקָּצֶה הָאֶחָד, וַעדיין הַקָּצֶה הָאַחֵר מֻנָּח עַל הָאָרֶץ, וְהֶעֱמִידָהּ, וְהִשְׁלִיכָהּ לְפָנָיו, וְחָזַר וְהִגְבִּיהַּ הַקָּצֶה הָאַחֵר שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הָאָרֶץ, וְהֶעֱמִידָהּ, וְהִשְׁלִיכָהּ לְפָנָיו, וְכן על דרך זו חָזַר וְהִגְבִּיהַּ אֲפִילוּ כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ, לֹא מִיחַיַּיב – אינו חייב משום טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר אוֹתָהּ מֵעַל הָאָרֶץ לגמרי, אלא בכל פעם היה חלקה מונח על גבי הארץ.

שנינו בברייתא לעיל: 'אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִסְקֻפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, וכן נוטל מִן הֶעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ'. מבררת הגמרא, הַאי 'אִסְקֻפָּה' מַאי הִיא – מה הוא מקום זה המכונה 'איסקופה', שנקטה הברייתא, וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא שאִסְקֻפָּה זהו מָקוֹם פְּטוּר, כְּגוֹן דְּלֵית בֵּיהּ – שאין בשטחו אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים, וְכִי הָא – וכמימרא זו, דְּכִי אָתָא – שכאשר בא רַב דִּימִי מארץ ישראל אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מָקוֹם שֶּׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה טפחים עַל אַרְבָּעָה טפחים מֻתָּר גם לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְגם לִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָתֵף עָלָיו – להניח על גביו את המשא שעל כתפיהם כדי להיטיבו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ – שלא יעמוד אדם על האיסקופא ויטול חפץ מהעומד ברשות הרבים ויתנו לעומד ברשות היחיד או להיפך מגזירת חכמים, שמא יבואו לטלטל מרשות לרשות באיסור.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים, אִסְקֻפָּה מְשַׁמֶּשֶׁת – נחשבת לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ, הרי היא נחשבת כִּלְפָנִים – כחלק מרשות היחיד, ומותר לטלטל מרשות היחיד אליה וממנה לרשות היחיד. ואם היה הפֶּתַח נָעוּל, הרי היא כְּלַחוּץ – כרשות הרבים, ומותר לטלטל מרשות הרבים אליה בתוך ארבע אמות, ולהיפך. אך אין זמן שמותר לטלטל ממנה גם לרשות היחיד וגם לרשות הרבים. וכוונת הברייתא היא שלפעמים מותר לעני להניח באסקופה וליטול ממנה, ולפעמים מותר לבעל הבית להניח באסקופה וליטול ממנה.

ומבארת הגמרא את האופן של אסקופה זו, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הָכָא – כאן, בברייתא זו, בְּאִסְקוּפַּת מָבוֹי עַסְקִינָן – מדובר באסקופה של פתח המבוי, שיש על גבה 'קורה' ברוחב טפח כדי להתיר את הטלטול בתוך המבוי, וְכיון שעובי הפתח והאסקופה רחבים יותר מטפח, נמצא שחֶצְיוֹ מְקוּרֶהּ וְחֶצְיוֹ אֵינוֹ מְקוּרֶהּ – חצי עובי הפתח מקורה

וחציו אינו מקורה, וְקִרוּיוֹ כְּלַפֵּי פָּנִים – החלק המקורה הוא החלק הפנימי של האסקופה, כלפי פנים המבוי, וכאשר דלת המבוי נסגרת, כל האסקופה  נשארת בחוץ, ולכן אם פֶּתַח – שער המבוי פָּתוּחַ, הרי מקום האסקופה שתחת הקורה נחשב כִּלְפָנִים – כתוך המבוי, ומותר לטלטל ממנו למבוי ולהיפך, ואם הפֶּתַח נָעוּל, הרי כל האסקופה נחשבת כְּלַחוּץ – כרשות הרבים, ואף מה שתחת הקורה, כיון שאינו אלא טפח ואין הקורה נחשבת כמחיצה לפחות מארבעה טפחים. [והעמידה הגמרא דווקא באסקופת מבוי, כיון שאסקופת בית מן הסתם כולה מקורה, ויש ברוחב הקירוי ארבעה טפחים, ובאופן זה אנו אומרים שכל המקום נחשב כלפנים, אף כשהדלת סגורה, ורק באסקופת מבוי שאינו מקורה אלא יש על האיסקופה קורה ברוחב טפח כדי להתיר את המבוי, כיון שאין בקורה ארבעה טפחים אינה יכולה להחשב מחיצה למקום שתחתיה כשהדלת סגורה (רש"י)].