מסכת שבת, פרק א, שיעור 20
וְאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, יָפָה – מועילה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם – לבטל חלום רע, כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת – כפי שאש שורפת את הנעורת, שזו פסולת של פשתן. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, וּבוֹ בַּיּוֹם – ודוקא אם צם ביום שבו חלם את החלום הרע. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְצום זה מותר אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת, הגם שבדרך כלל אסור לצום בשבת, כיון שאם לא יצום בו ביום, לא תועיל לו התענית ביום אחר.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב אוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, אִיקְלַע לְבֵי – הזדמן לביתו של רַב אָשִׁי, עָבְדוּ לֵיהּ עִגְלָא תְּלִיתָאָה – הכינו לכבודו עגל משולש, כלומר שנולד שלישי לאימו, והוא משובח ביותר. אָמְרוּ לֵיהּ בני ביתו של רב אשי, נִטְעֹם מַר מִידִי – יטעם מר מעט מעגל זה. אָמַר לְהוּ – אמר להם רב אושעיא, בְּתַעֲנִיתָא יָתִיבְנָא – אני יושב בתענית, ואיני יכול לאכול. אָמְרוּ לֵיהּ, לוּזְפֵיהּ מַר וְלִיפְרָעֵיהּ – 'ילווה' מר את התענית, ו'יפרע' ביום אחר, כלומר, יאכל עימנו היום, ויצום ביום אחר, וסייעו לדבריהם, מִי לֹא סָבַר לֵהּ מַר – האם אין מר סובר לְהָא – לדין זה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לוֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ ביום אחר. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב אושעיא, אַנָּא בְּתַעֲנִית חֲלוֹם יָתִיבְנָא – אני צם היום תענית חלום, שחלמתי בלילה האחרון חלום רע, ולכן אינני יכול לצום ביום אחר, דְּאָמַר רַבָּה בַּר מַחְסֵיָא, אָמַר רַב חֲמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת, וְאָמַר רַב חִסְדָּא על כך 'וּבוֹ בַּיּוֹם', וְאָמַר רַב יוֹסֵף, אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת מותר להתענות תענית חלום, ואם אצום ביום אחר לא תהיה בכך תועלת.
מוסיף הרי"ף, וְדַוְקָא תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא דְּשָׁרִי בְּשַׁבָּתָא – רק תענית חלום מותרת בשבת, אֲבָל תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינָא – אך תענית אחרת, לֹא. וְכִי הָא דְּגָרְסִינָן – וכמו ששנינו בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל (ברכות לא), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ הרע, שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה – אפילו אם נגזר עליו מנעוריו שיהיו לו שבעים שנה של צער, כיון שהתענית ביום זה קשה ביותר, שהכל מתענגים והוא מתענה. אָמַר רַב נַחְמָן, וְאף שכל כך גדולה מעלת התענית בשבת, מכל מקום חוֹזְרִין וְנִפְרָעִין מִמֶּנּוּ דִּין עֹנֶג שַׁבָּת, שהרי בתענית זו ביטל מצוות עונג שבת, ונענש על כך. מבררת הגמרא, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ – מה תקנתו, שלא ייענש, לֵיתֵיב תַּעֲנִיתָא עַל תַּעֲנִיתָא – יישב בתענית על כך שהתענה בשבת, ובתענית זו השניה יכפר על כך שלא התענג בשבת. מסיים הרי"ף, וּמְפָרְשֵׁי לָהּ רַבָּנָן – ופירשו רבותינו שדין זה נאמר בְּתַעֲנִית חֲלוֹם בִּלְבַד, שמותר להתענות בשבת, וצריך להתענות אחר כך תענית נוספת כדי לכפר על כך שביטל מצוות עונג שבת, אֲבָל תַּעֲנִית אַחֵר אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת כלל.
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בירושלמי לגבי תענית שעות בשבת: שנינו בְּמסכת תַעֲנִיּוֹת יְרוּשַׁלְמִי (פ"ג הי"א), רַבִּי אָחָא וְרַבִּי אַבָּהוּ, מִשּׁוּם [בשם] רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמְרֵי – אמרו, אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת אפילו רק עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת בְּשַׁבָּת, אלא חייב האדם לטעום מאכל קודם חצות היום. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, מַתְנִיתִין הִיא – יש ללמוד דין זה ממה ששנינו במשנה (תענית פ"ג הי"א), שאם גזרו תענית על הציבור מחמת שלא ירדו גשמים, ובאמצע היום ירדו גשמים, אם ירדו קֹדֶם חֲצוֹת היום, לֹא יַשְׁלִימוּ את התענית, אלא רשאים לאכול ולשתות, ואם ירדו הגשמים לְאַחַר חֲצוֹת, יַשְׁלִימוּ את תעניתם. והטעם בדינים אלו, קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַשְׁלִימוּ, עַד כְּדוּן צַפְרָא הוּא – כיון שעדיין זמן זה נחשב כ'בוקר', אך אם ירדו גשמים לְאַחַר חֲצוֹת, יַשְׁלִימוּ את תעניתם, כיון שכְּבָר עָבַר רֻבּוֹ שֶׁל יוֹם בִּקְדֻשָּׁה, ומוכח ממשנה זו שהצם עד אחר חצות היום נחשב כאילו צם כל היום, וכיון שאסור לצום בשבת, ממילא אסור לצום אפילו עד חצות היום.
(ספר יוחסין)
