מסכת שבת, פרק א, שיעור 30

מחלוקת נוספת של בית שמאי ובית הלל: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין דבר לְנָכְרִי בערב שבת, וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ חפצים על גבי בהמתו, ואפילו החפצים והבהמה שייכים לגוי עצמו, וְלֹא מַגְבִּיהִין עָלָיו – אין מסייעים לגוי עצמו לטעון משא על כתפו, אפילו היה המשא שייך לגוי, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ הגוי לְמָקוֹם קָרוֹב, שאם לא כן נראה הדבר כאילו הולך הוא בשליחותו של היהודי בשבת. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן – לנכרי המעבד עורות, כדי שיעבד אותם, וְלֹא – וכן אין נותנים כֵּלִים – בגדים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא אם יש שהות כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ הדברים מִבְּעוֹד יוֹם, קודם כניסת השבת. וּבְכֻלָּן – ובכל הדברים הללו, בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשֶּׁמֶשׁ – אפילו סמוך לשקיעת החמה, ובתנאי שיצא הגוי מביתו קודם שתשקע החמה.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בערב שבת, לֹא יִמְכֹּר אָדָם חֶפְצוֹ לְנָכְרִי, וְאַל יַלְוֶנּוּ – לא יתן לו דבר משלו, על מנת שיחזיר לו הגוי דבר אחר, הדומה לו, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ – לא יתן לו דבר משלו להשתמש בו, על מנת שיחזיר לו הגוי את אותו הדבר בעצמו, לאחר שישתמש בו, וְלֹא יְמַשְּׁכְּנֶנּוּ – לא יתן לו חפץ משלו כמשכון על הלואה, וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ הגוי לְמָקוֹם קָרוֹב, שאם לא כן נראה הדבר כאילו עושה הגוי בשבת את שליחות היהודי. וּבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בכך שתהיה שהות ביום עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה, בכניסה לעיר שגר בה הגוי, שהרי יכול להניח שם את החפצים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שיעור הזמן הוא כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הגוי מִפֶּתַח בֵּיתוֹ של היהודי, ואין צורך בזמן ארוך יותר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל – רבי עקיבא אינו חולק על דברי בית הלל, וְלֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא בדבריו אֶלָּא לְפָרֵשׁ את דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, ולחלוק על תנא קמא בדעת בית הלל, שתנא קמא אמר שבית הלל מצריכים שתהיה שהות ביום להגיע לבית הסמוך לחומה, ואילו רבי עקיבא אומר בדעתם שדי בכך שיצא הגוי מבית היהודי לפני כניסת השבת.

אגב הנידון במכירת סחורה לגוי בערב שבת, מביאה הגמרא נידון נוסף בענין דומה, לגבי מכירת חמץ לגוי קודם הפסח: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם את חֲמֵצוֹ לְנָכְרִי קודם הפסח, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁיִּכְלֶה – שיסיים הגוי לאכול את החמץ קֹדֶם הַפֶּסַח. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לישראל לֶאֱכֹל חמץ, מֻתָּר גם לִמְכֹּר את החמץ לגוי, ואף אם ישאר בידו בפסח.

הגמרא מביאה ברייתות נוספות בענין מלאכות שנעשות בשבת על ידי גוי: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לַכֶּלֶב בְּחָצֵר, ואִם נְטָלָן וְיָצָא לרשות הרבים, אֵין נִזְקָקִין לוֹ – אין מונעים אותו מכך, ואין זה נחשב כאיסור הוצאה הנגרם על ידי היהודי, כיון שהכלב עושה כן לדעתו ולהנאתו [ונקטה הברייתא כלב, שמזונותיו מוטלים על בעליו, אך אסור לתת אוכל לפני בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים על הישראל, כיון שזו טירחא שלא לצורך (משנה ברורה)]. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כעין דין זה, נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֶּחָצֵר, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא לרשות הרבים, אֵין נִזְקָקִין לוֹ למונעו מכך, שהרי אין הישראל מוזהר על שביתת הגוי [ואף שאין מזונות הגוי מוטלים על הישראל, מכל מקום כיון שמפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, הרי זה קצת כ'מזונותיו עליך' (תוספות ור"ן)]. ואפילו לבית שמאי האוסרים להטעין חפצים על הגוי מחשש שיסברו שעושה כן בשליחות היהודי, כאן לא גזרו, כיון שבדרך כלל הוא אוכל את המזונות מיד ואינו מוציאם. אמנם אפילו לבית הלל לא הותר ליתן לו אלא מזונות, אך שאר דברים אסור, ומה שהתירו לעיל להטעינו וכדומה היינו בערב שבת, ולא בשבת עצמה (תוספות)].