מסכת שבת, פרק א, שיעור 31

(תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם כֵּלָיו לְנָכְרִי בעֶרֶב שַׁבָּת, לעשות בהם מלאכה, כיון שנראה כאילו משכירם לו לעשות מלאכה בשבת, לקבל עליהם שכר בשבת, ושכר שבת אסור [ואף אם משכירו לו לכמה ימים, ונמצא ששכר השבת מובלע בשכר ימות החול, כיון שמתחיל מלאכתו בשבת, אסור]. וּבִרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי, אף שנשארים הכלים בידו בשבת, מֻתָּר, כיון שהשכר על השבת מובלע בשכר על ימי החול, ושכר שבת בהבלעה, מותר (קטע זה אינו מדברי הרי"ף עצמו, שהשמיטם, וביארו הראשונים טעמו כיון שהוא סבר שברייתא זו סוברת כבית שמאי, שיש מצוה בשביתת כליו של האדם, ולכן לא הביאה הרי"ף להלכה. אמנם הקשו עליו, שאם כן אף ברביעי ובחמישי ייאסר להשכירם, ולכן פירשו שהטעם הוא משום שכר שבת, וכנ"ל. ר"ן)).

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין מְשַׁלְּחִין אִגְּרוֹת [-מכתבים] בְּיַד נָכְרִי בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, כיון שעושה מלאכה עבור היהודי, אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ לוֹ דָּמִים – קצב לו סכום מסוים בשכרו, ואז נמצא שהגוי טורח עבור עצמו, לקבל שכר. והיינו לדברי בית הלל, אך בית שמאי הרי אסרו אפילו לסייע לגוי להטעין משאוי השייך לו עצמו בערב שבת, וכל שכן שאסור לשלוח עמו אגרת בערב שבת (רש"י).

ממשיכה הברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מותר לשלוח אגרת עם גוי בערב שבת, ובתנאי שיש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ השליח הגוי לְבֵיתוֹ של מי שנשלחה אליו האיגרת, וימסרנו לו קודם שתיכנס השבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בכך שיש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ השליח לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה, בכניסתו לעיר.

תמהה הגמרא, מדוע מצריכים בית הלל שיגיע השליח לבית הסמוך לחומה, וַהֲלֹא קָצַץ – והרי מדובר בברייתא באופן שקצב לו שכר, ובאופן כזה מותר לשולחו אפילו אם יעשה מלאכתו בשבת, כיון שטורח עבור עצמו.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אָשִׁי, אכן, אם קצב לו שכר מתירים בית הלל לשלחו אף אם לא יגיע קודם כניסת השבת לבית הסמוך לחומה, והָכִי קָאֲמַר – וכך היא כוונת הברייתא בסיפא, אִם לֹא קָצַץ לו שכר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שמותר לשולחו רק אם יש שהות עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ קודם כניסת השבת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בכך שיש שהות כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא אָמַרְתָּ ברֵישָׁא של הברייתא שאֵין מְשַׁלְּחִין כְּלָל, אם לא קצץ לו שכר, והיאך התירו בסיפא לשולחו כשיגיע לבית הסמוך לחומה.

מתרצת הגמרא, לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הרישא לסיפא, הָא – הסיפא, האומרת שמותר לשלוח אף ללא קציצה, אם יגיע לבית הסמוך לחומה, עוסקת באופן דְּקָבִיעַ דֹּאַר בְּמָתָא – שיש באותה עיר 'דואר', אדם הממונה על המכתבים, שאליו מוליכים את האגרות, וממילא אם יגיע לשם קודם כניסת השבת, אין איסור. והָא – הרישא, האוסרת לשלוח בכל אופן ללא קציבת שכר, עוסקת באופן דְּלָא קָבִיעַ דֹּאַר בְּמָתָא – שאין דואר קבוע באותה עיר, ואם לא ימצאנו בביתו יהיה צריך ללכת אחריו בשבת.

מסיק הרי"ף את ההלכה: שָׁמְעִינַן הָשְׁתָא – למדנו עתה מסוגיא זו, הלכות אלו, הֵיכָא – באופן דְּקָצַץ לוֹ דָּמִים, מְשַׁלְּחִין אוֹתָן ביד הגוי, בֵּין מַגִּיעַ למקומו קודם שבת ובֵּין לֹא מַגִּיעַ, כיון שהגוי טורח עבור עצמו. וְהֵיכָא דְּלֹא קָצַץ לוֹ דָּמִים, אִי קָבִיעַ דֹּאַר בְּמָתָא, שמוליך לשם הגוי את האגרות ומסיים את תפקידו, אֵין מְשַׁלְּחִין אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה וכדעת בית הלל [והיינו שמקילים לומר שמא אותו בי דואר נמצא בבית הסמוך לחומה, ואם יש זמן להגיע עד שם קודם השבת, מותר לשלוח (כסף משנה בביאור שיטת הרי"ף והרמב"ם)]. וְאִי לָא קָבִיעַ דֹּאַר בְּמָתָא, שאז יתכן שיצטרך ללכת אחריו בשבת עצמה, אֵין מְשַׁלְּחִים כְּלָל, אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ.

מוסיף הרי"ף ומפרש, פֵּירוּשׁ 'דֹּאַר' היינו אִישׁ יָדוּעַ – אדם מסוים, שזהו תפקידו, שֶׁכָּל כְּתָב – כל מכתב שמגיע לאותה עיר, אֵלָיו יוּבָל, וְהוּא מַשְׂכִּיר שליחים בתוך העיר וּמְשַׁלֵּחַ כָּל אִגֶּרֶת לְמִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה אֵלָיו.