מסכת שבת, פרק א, שיעור 35

אגב הנידון של משנתנו, בהטענת זיתים בקורות בית הבד מערב שבת, והשמן זב מהם בשבת, דנה הגמרא בדינו של שמן זה בשבת עצמה, האם הוא אסור משום מוקצה: שֶׁמֶן שֶׁל בָּדָּדִין, וּמַחְצָלוֹת שֶׁל בָּדָּדִין, רַב אָסַר אותם בשבת, משום מוקצה, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי – התירם.

מבאר הרי"ף: פֵּירוּשׁ, 'שֶׁמֶן שֶׁל בָּדָּדִין' היינו שֶׁמֶן הַיּוֹצֵא תַּחַת הַקּוֹרָה שֶׁל בֵּית הַבָּד בְּשַׁבָּת, וכפי שהתבאר במשנתנו שמותר להשאירם כך בשבת, וּ'מַחְצָלוֹת שֶׁל בָּדָּדִין' הֵן הַמָחְצְלָאוֹת הַמוּקְצוֹת בְּבָתֵּי הַבָּד, שמכסים בהם את הזיתים, וטעמו של רב האוסר, כיון שהלכה כרבי יהודה שאסרו חכמים לטלטל 'מוקצה' בשבת, ודברים אלו המוקצים למלאכות האסורות להיעשות בידים בשבת [כפי שהתבאר לעיל, שאף רבי ישמעאל לא התיר אלא כשהמשקה זב מאליו בשבת, כיון שאינו מחוסר אלא דיכה, ולא לדוך אותו בידים], הרי הם מוקצים בשבת. ואילו שמואל המתיר סובר שהלכה כרבי שמעון, שלא גזרו חכמים איסור טלטול במוקצה.

מחלוקת נוספת: הַנֵי כַּרְכֵי דְּזוּגֵי, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כרכי דזוגי הם מַחְצָלוֹת כְּרוּכוֹת וּמֻנָּחוֹת לִסְחוֹרָה, ולכן הן מכונות 'כרכי', וְנִקְשָׁרוֹת שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם וְלכן הן נִקְרָאוֹת 'זוּגֵי', ואף בזה טעם מחלוקתם הוא האם גזרו חכמים איסור מוקצה בשבת.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּשָׁרֵי – שהתיר לטלטל דברים אלו, דְּקָאִי – שהרי הוא סובר כְּשיטת רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּלֵית לֵיהּ מֻקְצֶה – הסובר שלא גזרו חכמים על טלטול מוקצה בשבת [ולהלן יבואר באיזה מוקצה הלכה כרבי שמעון ובאיזה אין הלכה כמותו].

אָמַר רַב נַחְמָן, עֵז העומדת לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל העומדת לְגִיזָתָהּ, וְתַרְנְגֹלֶת העומדת לְבֵיצָתָהּ, וְתַמְרֵי דְּעִסְקָא – תמרים העומדים לסחורה, וְתוֹרֵי דְּרָדְּיָא ושוורים העומדים לחרישה, ובא לשוחטם ביום טוב או לאכול את התמרים בשבת, פְּלוּגְתָא – דינם תלוי במחלוקתם דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוּדָה, דְּרַבִּי יְהוּדָה אִית לֵיהּ מֻקְצֶה – סובר שאף מאכל עשוי להיות מוקצה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ מֻקְצֶה – סובר שלעולם אין אוכל נעשה מוקצה, והם מותרים באכילה בשבת וביום טוב. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְעִנְיָן מוקצה בשַׁבָּת, דְּהָא אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ בְּהֶדְיָא – שהרי נפסקה הלכה כמותו בפירוש להלן בְּסוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ (קנו:), וְהָכָא נָמֵי אָמְרִינַן – ואף כאן הביאה הגמרא מעשה שממנו יש ללמוד שהלכה כרבי שמעון, הַהוּא תַּלְמִידָא דְּאוֹרֵי – מעשה בתלמיד אחד, שהורה הלכה בְּמקום ששמו חֲרְתָּא דְּאֲרְגִיז, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְשַׁמְתֵּיה – ונידה אותו רַב הוּנָא. והקשתה הגמרא, וְהָא – והרי רב הונא עצמו, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ – סובר כרבי שמעון, ומדוע נידה את מי שהורה כן. ותירצה הגמרא, בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה – מעשה זה היה במקומו של רב, הפוסק כרבי יהודה, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב לֹא הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד הֲכִי – ובמקומו של רב לא היה לאותו תלמיד להורות כרבי שמעון, שלא כדעת רב. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – ויש ללמוד ממעשה זה שהלכה כרבי שמעון, שהרי מוכח מהגמרא שרק במקומו של רב לא היה ראוי להורות כרבי שמעון, אך במקומות אחרים, אנו פוסקים הלכה כרבי שמעון.