מסכת שבת, פרק א, שיעור 36

משנה

משנתנו דנה באיסור להניח מאכל על גבי האש בערב שבת, שימשיך בישולו בשבת, מחשש שיחתה בגחלים: אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, או בָּצָל, וּבֵיצָה בערב שבת, ומשאירים אותם על גבי האש בשבת, אֶלָּא אם כן יש שהות כְּדֵי שְׁיִצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם, קודם שתיכנס השבת. וְאֵין נוֹתְנִין פַּת לְתַנּוּר עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לשקיעת החמה של יום שישי, וְלֹא נותנים חֲרָרָה – עוגה, עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ – שייאפו פניה העליונות של העוגה, שבאויר התנור. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יש צורך שתהא שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הצד הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ, המדובק בתנור.

גמרא

התבאר במשנה שהרוצה להשהות בשר או בצל וביצה על גבי הגחלים בשבת, צריך שייצלו מבעוד יום. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור 'כְּדֵי שְׁיִצוֹלוּ'. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אִלְעַאי, אָמַר רַב, כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, כלומר כשיעור אכילתו של אותו ליסטים ששמו 'בן דרוסאי', שלא היה ממתין שייצלו המאכלים לגמרי, אלא כשהיו מגיעים לשיעור שליש הבישול היה אוכלם, ואף במשנתנו, אם נצלו המאכלים בשיעור שליש, מותר להשאירם על גבי האש בשבת.

מסייעת לכך הגמרא, אִיתְּמַר נָמֵי – נשנתה גם בבית המדרש מימרא דומה, בענין אחר, אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מאכל שֶׁהוּא כבר מבושל על ידי ישראל כְּשיעור מַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אף אם המשיך הגוי את בישולו, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים האסורים באכילה, כיון שכבר נעשה עיקר הבישול על ידי ישראל. ומוכח ששיעור 'בישול' הוא כבר כשמגיע הדבר לשליש בישולו, ואף לגבי שבת כן הוא השיעור.

משנה

משנתנו ממשיכה לדון בענין בישול בערב שבת הנמשך לתוך השבת: מְשַׁלְשְׁלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח לַתַנּוּר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, כשחל י"ד בניסן ביום שישי, אף שעדיין אינו צלוי כלל. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר – את האש, בעצים שבִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד בבית המקדש, בערב שבת עם חשיכה. וּבַגְּבוּלִים – אבל בשאר המקומות, אין להאחיז את האש בעצים בערב שבת, על מנת שידלקו בשבת, אלא אם כן יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁתֹּאחַז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין – אם היתה זו מדורה של פחמים, אין צורך שתאחז האש ברובם, אלא אפילו בכָל שֶׁהוּא, כיון שאין דרך הפחמים לכבות, אלא להיפך, הם דולקים והולכים, ואין חשש שיבא לחתות בהם.