מסכת שבת, פרק ב, משנה ב

משנה ב: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד.

משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אין מדליקים ב'שמן שריפה', והיינו שמן של תרומה טמאה, העומד לשריפה. ומשנתנו מבארת עתה את טעם הדבר: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב, לפי שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, ומדובר במשנה הקודמת ביום טוב שחל בערב שבת, ולכן אסור להדליק בשמן זה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן – פסולת של זפת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת, כיון שריחו רע. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים [מלבד אותם שהוזכרו במשנה הקודמת], מדליקים בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת – דלעת מדברית, [והחידוש בכל זה הוא שאף ששמנים אלו ראויים לאכילה, וריחם טוב, אין חוששים שיטול מהם לאכילה בעודם דולקים], וכן מדליקים בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְט, ואף שריחם רע מעט, לא חששו שמחמת כן יעזוב האדם את שולחן השבת ויצא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד, שהוא צלול ודולק בבהירות.