מסכת שבת, פרק ב, שיעור 41

הִלְכוֹת חֲנוּכָּה

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב מַתְּנָה, אָמַר רַב, פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה את נרות החנוכה, בֵּין בְּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. מדייקת הגמרא: מִדְּקָאָמַר – מכך שאמר רב שמַדְלִיקִין בָּהֶם בַּחֲנוּכָּה אפילו בְּשַׁבָּת, ואינו חושש שמא יטה את הנר, כשם שחששו בפתילות ושמנים אלו לגבי הדלקת נרות שבת, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך, שהוא סובר שאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, דְּכֵיוָן דְּאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ לא אכפת לו אם אין האש דולקת היטב, ולֹא אָתֵי לְאֲטוּיֵי – ולא יבא להטות.

וְתוּ – ודין נוסף יש ללמוד מדברי רב, מִכך דְּמַדְּלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה בְּשַׁבָּת, מִכְּלָל – מוכח, דְּאִי כָּבְיָא לֹא מִזְדָּקֵיק לָהּ – שאף אם תכבה לא יצטרך האדם לשוב ולהדליקה, שאם לא כן היה לנו לחשוש שתכבה האש שהודלקה בפתילות ושמנים אלו, ויבא האדם להדליק את הנרות בשבת, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך שאם כָּבְתָה האש של נרות החנוכה, כפי שמצוי כשמדליקים בפתילות אלו, שאינם דולקים היטב, אֵין זָקוּק לָהּ – אין האדם זקוק לחזור ולהדליקה. ולכן לא אסרו חכמים להדליק נרות חנוכה בפתילות אלו.

מוסיפה הגמרא, וְהָא דְּתַנְיָא – ומה ששנינו בברייתא לגבי נרות חנוכה, מִצְוָתָהּ שתדלק מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה ועַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, לָאו דְּאִי כָּבְיָא הֲדַר מַדְלִיק לָהּ – אין כוונת הברייתא לומר שאם כבו הנרות בתוך הזמן הזה צריך האדם לחזור ולהדליקם, אֶלָּא דְּאִי עדיין לֹא אַדְלִיק כלל, מַדְלִיק, כל זמן שלא כלתה רגל מן השוק, כי עדיין זהו זמנה, אבל אם כבר הדליק, וכבתה, אף שעדיין לא כלתה רגל מן השוק, אינו חייב לחזור ולהדליקה. אִי נָמִי – עוד יש לבאר את הברייתא, שהזמנים שכתבה הם לְענין שִׁיעוּרָא, כְּלוֹמַר, שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן שֶׁמֶן לְתוֹכוֹ – לנר החנוכה, בשיעור שיש בו כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ עַד הַשִּׁיעוּר הַזֶּה, משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק.

ואם אכן הָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת עַד הַשִּׁיעוּר הַזֶּה, וְלאחר שכלתה רגל מן השוק רָצָה לְכַבּוֹתָהּ אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, כיון שכבר הסתיימה מצוותה.

שנינו בברייתא, שמצוות נר חנוכה 'עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק'. מבררת הגמרא, עַד כַּמָּה הוא שיעור זה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַד דְּכָּלְיַא רַגְלָא דְּתָרְמוֹדָאֵי – עד שתכלה מן השוק רגלם של התרמודאים, פֵּירוּשׁ, היו אלו עֵצִים יְדוּעִים אֶצְלָם, דקים ומיועדים להאיר, וְנִקְרָאִים 'תָּרְמוֹדָא', וּבְנֵי אָדָם הַמְּבִיאִין אוֹתָם נִקְרָאִין 'תָּרְמוֹדָאֵי', וְאותם בני אדם היו מִתְּעֲכְּבִין בשוק עַד אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, כְּמוֹ חֲצִי שָׁעָה, עַד שֶׁמַּגִּיעִין בני העיר לְבָתֵּיהֶם ומבעירים בבתיהם אור, ומי שזקוק לעצים יוצא וקונה מהם.