מסכת שבת, פרק ב, שיעור 54

מדייקת הגמרא, וּמִדְּקָא – ומכך שמְתָרֵץ רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה את משנתנו ומבאר את דעת הכל אַלִּיבָּא – בשיטתו דְרַבִּי יְהוּדָה, שאין מסיקים בשברי כלים, שְׁמַע מִינָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ – מוכח שהוא סובר שהלכה כרבי יהודה, ולפי זה תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה הֲכִי – וכי כך סובר רב אדא בר אהבה, וְהָאָמַר רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה, נָכְרִי שֶׁחָקַק קַב בִּבְקַעַת – גוי שנטל ביום טוב בול עץ של ישראל, וחקק בו כלי בשיעור המחזיק קב, יִשְׂרָאֵל מַסִּיקָהּ בְּיוֹם טוֹב – מותר לישראל להשתמש בכלי ביום טוב לצורך הסקה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְקשה על כך, אִי סַלְקָא דַעְתָּךְ – אם תעלה על דעתך לומר דְּרב אדא בר אהבה כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, שאין מסיקים בשברי כלים, אם כן אף כלי זה שחקקו הגוי ביום טוב 'נוֹלָד' הוּא, שהרי לא היה קיים כלל בערב יום טוב, וְאָסוּר, והיאך התיר רב אדא בר אהבה להסיקו ביום טוב.

וּמְתָרֵץ בִּגְמָרָא, רב אדא בר אהבה, לְדִבְרֵיהֶם דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא קָאֲמַר לֵיהּ – אמר ביאור זה בשיטת רבי אליעזר ורבי עקיבא, שהם סוברים כרבי יהודה, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה – אך הוא עצמו אינו סובר כרבי יהודה, אלא כרבי שמעון, שמותר להסיק בשברי כלים ביום טוב.

מביאה הגמרא ביאור נוסף במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא: רָבָא אָמַר, הַיְנוּ טַעְמָא – זהו טעמו דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, האוסר להדליק נרות שבת בפתילה שלא הובהבה באש, לפי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין נרות שבת כלל, בכל השנה, בִּפְתִילָה שֶׁאֵינָהּ מְחוֹרֶכֶת, וְלֹא בִּסְמַרְטוּטִין שֶׁאֵינָן מְחוֹרָכִין, כיון שאינם דולקים יפה.

מבררת הגמרא, אם כן, שמשנתנו אינה עוסקת כלל בפתילה שיש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, אֶלָּא הָא דְּתָנֵי – מה ששנה רַב יוֹסֵף 'שָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁאָמְרוּ מְצוּמְצָמוֹת', ולא ידע לגבי מה שנינו כן, לְמַאי הִלְכְתָא – לענין מה באמת שנינו כן.

משיבה הגמרא, לְעִנְיַן טֻמְאָה, וּכְדִתְנַן – וכמו ששנינו במשנה במסכת כלים (פכ"ח מ"ז), שָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ שֶׁאָמְרוּ, שאם יש בבגד שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי הוא מקבל טומאה, היינו חוּץ מִן הַמֶּלֶל – מלבד החלק שדרך החייט לכפול ולתפור בשולי הבד, כיון שחשיבותה של חתיכת בד זו להחשב כ'בגד' היא מפני שעתידה להיתפר כטלאי בבגד עני, וכשיתפרוה יכפלו ויתפרו את שוליה, ויש צורך שמלבד אותה כפילות ישאר בבד שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְכֻוָּנוֹת [-מדוייקות], ואף הַמֶּלֶל בכלל, ועל אף שאחרי כפילת השוליים לא ישאר בבד שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות.