מסכת שבת, פרק ב, שיעור 56

משנה

משנתנו מבארת את דיני כיבוי הנר בשבת באופנים שונים: אדם הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר בשבת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי נָכְרִים, שהיתה דרכם בלילות מסוימים שלא להניח לשום אדם להדליק אש בביתו, אלא רק בבית עבודה זרה שלהם, או שהתיירא מִפְּנֵי לִיסְטִים שיראו את האור ויבואו לשדוד אותו, או מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה המבעתת אותו כשהנר דולק, והוא חולי של מרה שחורה, וְכן אִם מכבה בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה, כדי שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. ובגמרא יבואר באילו אופנים מדובר.

גמרא

יש להקדים את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בכל מלאכות שבת, בדין 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', כלומר, מלאכה שהסיבה לעשייתה אינה תכלית ה'מלאכה' שבה, ואין רצון האדם כלל במהות ומטרת מלאכה זו, וכגון הזקוק לחול ולשם כך חופר גומא, שאף שזו פעולה של 'חורש', הרי אין כוונתו כלל לחרישה, ואם היה לו עפר מזומן ללא חפירה – היה נח לו בכך. וכן כיבוי הנר, שברצון האדם שלא היה הנר דולק עתה כלל, ורק מאחר והנר דולק, הוא מכבה אותו. רבי יהודה מחייב על מלאכה כזו, ורבי שמעון פוטר. הרי"ף מביא את מסקנת הסוגיא בביאור הדינים שהובאו במשנתנו, לפי מחלוקת תנאים זו: סוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא – מבואר בגמרא בביאור משנתנו, שאִם אותו חולה שעבורו כובה הנר, חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה הוּא, מֻתָּר לְכַבּוֹת לְכַתְחִלָּה, כיון שפקוח נפש דוחה את איסורי שבת, וַאֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה הסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה, אסורה.

וְאִם חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה הוּא, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, לכתחילה לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָה, פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וּלְרַבִּי יְהוּדָה אם כיבה חַיָּב חַטָּאת.

משנה

משנה זו היא המשך למשנה הקודמת, בענין המכבה את הנר בשבת, ובה יבואר דין המכבה את הנר סתם, שלא מחמת חולה וכדומה, ואף דינים אלו תלויים במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון שהובאה לעיל, בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה: כְּחָס עַל הַנֵּר – המכבה את האש שבנר מפני שהוא חס על הכלי שהשמן בתוכו [ומכונה 'נר'], שלא יתבקע מהחום של האש, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן – וכן המכבה מפני שהוא חס על השמן שבנר, שלא יכלה. כְּחָס עַל הַפְּתִילָה – וכן המכבה מפני שהוא חס על הפתילה הדולקת, שלא תישרף לגמרי, חַיָּב, ואף שאין הכיבוי תכלית בפני עצמו, אלא אמצעי לכך שלא יגרם נזק, סובר תנא זה כרבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייבים עליה. רַבִּי יוֹסִי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן המכבה מפני שהוא חס על הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, ובגמרא תבואר שיטתו.

גמרא

אַסְקָה – הסיק רַבִּי יוֹחָנָן בביאור משנתנו, דְרַבִּי יוֹסִי לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ – סובר הוא כרבי שמעון, הפוטר את העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן פוטר הוא את המכבה מפני שהוא חס על הנר או על השמן, וְהטעם שהוא מחייב את המכבה מפני שהוא חס על הפתילה, כיון דהָכָא – כאן במשנתנו, בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן – מדובר בפתילה הטעונה תיקון על ידי הבהובה באש, ועל ידי זה היא מוכנה להדלקה, דִּבְהָא – שבאופן זה, אֲפִלּוּ רַבִּי שִׁמְעון מוֹדֶה שחייב, כיון דְּקָא מְתַקֵּן מָנָּא – הרי הוא 'מתקן כלי', שעושה את הפתילה מהובהבת וראויה להדלקה, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה.