מסכת שבת, פרק ב, שיעור 60

בַּעֲווֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא – שבועה לבטלה, שנשבע על דבר שידוע שאינו אמת, כגון שנשבע על איש שהוא אשה, וכדומה, וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר – שבועה על דבר שאין שקרו ידוע, ובני אדם מאמינים לשבועתו, וְחִלּוּל הַשֵּׁם – אדם חשוב שאינו נזהר במעשיו, והקטנים ממנו למדים לזלזל במצוות, ונמצא השם מתחלל, וְחִלּוּל שַׁבָּת, חַיָה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם – משתלחת בבני אדם להזיקם, וּבְהֵמָה כָּלָה, וּבְנֵי אָדָם מִתְמַעֲטִים, וְהַדְּרָכִים מִשְתּוֹמְמִים – ריקים מאין עובר. מבארת הגמרא מנין שדברים אלו באים בעוון שבועת שוא ושבועת שקר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו כג) 'וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי', אַל תִּקְרִי 'בְּאֵלֶּה', אֶלָּא יש לדרוש את הפסוק כאילו נאמר 'בְּאַלָּה', לשון שבועה, וּכְתִיב באותה פרשה (שם כו כב) 'וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם, וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם, וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם, וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם'.

עתה מבארת הגמרא מנין שאף על חילול השם וחילול שבת באים עונשים אלו, וּכְתִיב בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר (שם יט יב) 'וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה", וּבְחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב (שם כב לב) 'וְלֹא תְחַלְלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי', וּבְחִלּוּל שַׁבָּת נאמר (שמות לא יד) 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת', וְיַלְפִינָן – ואנו לומדים את העונש על חילול השם וחילול שבת, שכתבה בהם התורה לשון 'חילול', בגזירה שוה של 'חִלּוּל' 'חִלּוּל' מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר, שאף בה נאמר לשון חילול. והעונשים האמורים בפרשה זו על הנשבע לשקר, אמורים גם על המחלל את השם ועל מחלל שבת.

בַּעֲווֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לג) לגבי שפיכות דמים 'וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ  אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ' וגו', ובפסוק הבא נאמר 'וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ויש לדייק מכך, הָא [-אבל] אִם אַתֶּם מְטַמְּאִין אוֹתָהּ על ידי שפיכות דמים, אֵין אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ, אלא המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל.

בַּעֲווֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשְׁמָטַת שְׁמִיטִין וְיוֹבְלוֹת – שאין שומרים שמיטה ויובל כדין, גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם, וּמַגְלִין אוֹתָן [-את ישראל] מִמְּקוֹמָן, וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין תַּחְתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר לאחר האזהרה על איסורי עריות (ויקרא יח כח) 'וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם'. ולגבי עבודה זרה נאמר (ויקרא כו ל) 'וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם', שזהו עוון עבודה זרה, ונאמר שם עוד (כו לב-לג) 'וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ, וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם', הרי שהם הולכים בגלות ואויביהם יושבים תחתם. ולגבי שמיטה ויובל שאין ישראל משמרים נאמר שם (כו לד-לה) 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ'.

בַּעֲווֹן נַבְלוּת הַפֶּה, צָרוֹת רַבּוֹת וּגְזֵירוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, וּבַחוּרֵי שֹוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל [-לשון סגי נהור] מֵתִים, וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ט טז) 'עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'. מוסיפה הגמרא ודורשת את הפסוק, מַאי – מה ביאור הלשון 'וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה', אָמַר רַבִּי נַחְמָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, הַכֹּל יוֹדְעִין לָמָּה כַּלָּה נִכְנְסָה לְחֻפָּה, ואין אדם צריך לפרש זאת, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִלּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, הוֹפְכִין אוֹתוֹ עליו לְרָעָה.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו, מַעֲמִיקִין לוֹ גֵיהִנֹּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב יד) 'שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת', כלומר 'שוחה עמוקה', שזהו עומקו של גיהנם, מוכן למי שפיו מדבר דברי זרות, שאין לו לדברם. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, אַף הַשּׁוֹמֵעַ דבר נבלה וְשׁוֹתֵק, גם כן נענש בזה, שֶׁנֶּאֱמַר בהמשך הפסוק 'זְעוּם ה' יִפֹּל שָׁם', כלומר, אדם שהקדוש ברוך הוא זועם עליו שוכן שם באותו מקום שמדברים דברי נבלה [ו'יפול' הוא לשון 'שוכן', שרוי שם], והיינו כיון שזעמו של הקדוש ברוך הוא במקום 'פי זרות', שמדברים בו דברי נבלה, ואף השומע ושותק נענש.