מסכת שבת, פרק ג, משנה ג

משנה ג: אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל, וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה.

משנה ג: משנתנו עוסקת בדין בישול בדבר שאינו אש ממש: אֵין נוֹתְנִין בשבת בֵּיצָה חיה בְּצַד הַמֵּחַם, שמחממים בו מים על גבי האש, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל – שתיצלה קצת, אף שאינו מבשל באש ממש, אלא במיחם, שחומו הוא תולדת חום של האש, הרי הוא עובר באיסור בישול מן התורה. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין – לא יפתח את הביצה בתוך בגד שהתחמם מחום השמש, שתתחמם, כיון שגזרו חכמים על חום שהוא מתולדת החמה, משום חום שהוא מתולדת האש, שאסור מן התורה לבשל בו. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, כיון שלדבריו לא גזרו על כך חכמים, ואף שאסור מן התורה לבשל בתולדות האש, מותר לבשל בתולדות החמה, ואפילו מדרבנן. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה [-לא יטמין את הביצה] בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים שהתחממו מהשמש, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה, ובזה אף רבי יוסי מודה, לפי שעשוי האדם לטעות ולטמון אף באפר, שהוא תולדות האש, ואיסורו מן התורה.