מסכת שבת, פרק ג, שיעור 77

אגב דין הרחיצה שהוזכר במשנתנו, מביאה הגמרא ברייתא בענין רחיצה בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם כָּל גּוּפוֹ בשבת, בֵּין בְּחַמִּין, ואפילו חוממו מערב שבת, גזירה משום מים שחוממו בשבת (ר"ן), ובֵין בְּצוֹנֵן, כיון שנראה כאילו כבר התרחץ במים חמים, כדרך בני אדם שרוחצים בחמים ואחר כך בצונן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, בין בחמין ובין בצונן, לפי שאינו סובר את הגזירות האלו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּחַמִּין אָסוּר, ואפילו אם חוממו ערב שבת, גזירה משום חמין שחוממו בשבת, ובְּצוֹנֵן מֻתָּר, לפי שאינו סובר את הגזירה של צונן משום חמין (ר"ן).

מבארת הגמרא באיזה אופן עוסקת הברייתא, אָמַר רַב חִסְדָּא, מַחֲלוֹקֶת תנאים זו שהובאה בברייתא, היא בְּמרחץ המחובר לקַרְקַע, כיון שידוע שהחום נשמר בהם יותר מיום אחד, ולא יסברו הרואים שחוממו המים היום, ולכן מתיר רבי שמעון לרחוץ במים אלו, אֲבָל בִּכְלִי שיש בו מים, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר להתרחץ במים חמים, כיון שאין דרך שישמר בהם החום מיום ליום, ולכן הרואה זאת סבור שבודאי התחממו המים היום, באיסור.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שהרחיצה במים חמים אסורה, ובצונן מותרת. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא, בְּחַמִּין אָסוּר להתרחץ, בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְדַוְקָא בחַמֵּי הָאוּר – במים שהתחממו על ידי האש, אֲבָל חַמֵּי טְבֶרְיָא, שהם חמים מכח עצמם, שָׁרוּ – מותר לרחוץ בהם, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – וכמו שיבואר להלן.

הגמרא מבארת עתה את דין הרחיצה בשבת, כשאינו רוחץ כל גופו בבת אחת: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, רַב אָמַר, לְמָחָר – בשבת, רוֹחֵץ – מותר לרחוץ בָּהֶן את כָּל גּוּפוֹ, ובתנאי שירחץ אֵבֶר, אֵבֶר, ולא את כל גופו בבת אחת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לֹא הִתִּירוּ לִרְחֹץ אֶלָּא פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בלבד, אבל את כל גופו אינו רשאי לרחוץ, אף אם רוחץ כל אבר לבדו.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שנינו בברייתא כדברי שמואל, חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר – בשבת, רוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲבָל לֹא כָּל גּוּפוֹ אפילו אֵבֶר אֵבֶר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאסור לרחוץ בחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ (בשבת) בְּיוֹם טוֹב עצמו, שאסור לרחוץ כל גופו אבר אבר, אבל פניו ידיו ורגליו, מותר (חידושי הר"ן) [אבל חמין שהוחמו מערב יום טוב, דעת הרי"ף במסכת ביצה שרוחץ בהם כל גופו (ר"ן)].

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין רחיצה בחמין בשבת. יש להקדים, שבזמנם היו מחממים את המרחץ על ידי הסקת אש תחתיו, והיה המרחץ מנוקב תחתיו כדי שיכנס בו החום, וכשהיו רוצים שלא יכנס החום, היו סותמים נקבים אלו. מֶרְחָץ שֶׁפָּקְקוּ את נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כדי שלא יכנס לתוכו חום נוסף, ונמצא שלא התחמם בשבת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת רוֹחֵץ בּוֹ האדם מִיָּד, ואינו צריך לשהות שיעור זמן כל שהוא.