מסכת שבת, פרק ג, שיעור 82

יש להקדים, שדעת רב אדא ורב שיש לבאר את דברי המשנה באופן שונה, וכוונת המשנה בלשון 'מיחם שפינהו' היינו פינה את המיחם מהמים החמים שבו, ובאופן זה אמרה המשנה שמותר להוסיף מים כדי להפשיר אך לא כדי לבשל. אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לתת מים קרים לתוך מיחם שפינוהו מהמים הרותחים שבו, אֶלָּא באופן שנתן בו שִׁעוּר קטן של מים, הראוי רק (לצרף) [לְהַפְשִׁיר] – להפיג צינתם של המים הקרים שהכניס למיחם, אך אינם מצטננים לגמרי ואינם מצרפים את המיחם, אֲבָל אם נתן בו שִׁעוּר גדול כל כך של מים, שנעשים קרים לגמרי ויש בו כדי (להפשיר) [לְצָרֵף] את המיחם, (מתר) [אָסוּר], והיינו כטעם שהתבאר לעיל, שלדעת רבי יהודה אף דבר שאינו מתכוין, אסור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילּוּ אם נתן בו כמות גדולה של מים, שיש בה כדי שִׁעוּר לְצָרֵף, נַמִּי – גם כן מֻתָּר לעשות כן, והיינו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, מֻתָּר.

וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך על המבואר כאן, ששמואל סובר כרבי שמעון, שדבר שאין מתכוין מותר, מהָא – מדין אחר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, מְכַבִּין בשבת גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת [-מתכת לוהטת] הנמצאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים, כיון שכיבויה אסור רק מדרבנן, והתירו זאת במקום שיכול להיות נזק. אֲבָל גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ הנמצאת ברשות הרבים, לֹא – אסור לכבותה, כיון שאיסור כיבויה הוא מן התורה, שהרי בכיבוי זה הוא עושה את הגחלת לפחם. ומבאר הרי"ף את הקושיא, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ – אם אכן סובר שמואל כדעת רבי שמעון, שדבר שאין מתכוין מותר, הרי צריך להיות הדין שאֲפִלּוּ גחלת שֶׁל עֵץ נַמִּי – גם כן מֻתָּר לכבות, שהרי אינו מתכוין לעשותה פחם, אלא רק למנוע נזק מהעוברים ושבים.

מתרצת הגמרא, אמנם בְּ'דָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין' סָבַר לָהּ – סובר שמואל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, ולכן הוא מתיר לתת מים לתוך מיחם רותח, מאחר ואינו מתכוין לצרף, אך בִּ'מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ', והיינו שאין מטרת עושה המלאכה לתוצאת 'מלאכת המחשבת' שבמלאכה, אלא לתוצאה אחרת, סָבַר לָהּ – סובר שמואל כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר חַיָּבִין עָלֶיהָ, ולכן אסר כיבוי גחלת של עץ, אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. [על אף ש'דבר שאינו מתכוין' דומה ל'מלאכה שאינה צריכה לגופה', ומחמת כן סברה הגמרא בקושייתה שהפוטר בזה בהכרח יפטור גם בזה, הסיקה הגמרא שאין הדינים תלויים זה בזה. וביאור החילוק ביניהם: 'דבר שאינו מתכוין' היינו כשכוונתו למעשה שאינו שייך כלל למלאכה, כגון להעביר ספסל ממקום למקום, אלא שמתוך כך נוצר חריץ בקרקע, שזו תולדת חורש. ואילו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' היינו כשמתכוין למעשה זה עצמו, כגון לחפור בור, אלא שאין כוונתו לחרישה, אלא להשתמש בעפר. ואף כאן, מילוי מיחם במים קרים הוא מעשה של חימום מים, ואף שעל ידי זה נצרף המיחם, הרי זה דבר שאינו מתכוין. ואילו כיבוי של גחלת עץ הוא מעשה של עשיית פחם, אלא שאין האדם צריך לאותו פחם].

אָמַר רָבִינָא, הִלְכָּךְ – כיון שהתבאר עתה שמשום נזק הרבים התירו מלאכה דרבנן, אך לא מלאכה דאורייתא, המוצא קוֹץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ורוצה לסלקו משם כדי שלא יינזקו ממנו העוברים ושבים, מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, ובאופן זה אין איסור דאורייתא, שהרי אינו מעבירו ארבע אמות בבת אחת. וּבְכַרְמְלִית, שאיסור הטלטול בה הוא רק מדרבנן, אֲפִלּוּ טוּבָא – מותר לטלטל בה אפילו יותר מארבע אמות בבת אחת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.