מסכת שבת, פרק ה, שיעור 105

ברייתא נוספת בענין הטיפול בבהמה בשבת: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה, וחלתה בחולי מעיים, ורפואתה הוא לגרום לה שלשול, לֹא יְרִיצֶנָּה בְּחָצֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְרַפֶּה – אסור להריצה בחצר כדי שיתרפו מעיה ותשלשל, שהרי זו דרך רפואה, וכשם שאסרו חכמים על האדם ליטול רפואות לצורך עצמו, מחשש שיבא לשחוק סממנים [ויעבור על איסור טוחן], כך אסרו דברים שהם מדרך רפואה עבור הבהמה. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה מֵקֵל ומתיר לעשות כן, כיון שזו מניעת צער, ולא תענוג, והוא סובר שלא גזרו על כך חכמים משום שחיקת סממנים, כיון שאין האדם בהול כל כך על רפואת בהמתו, ולא יבא לידי איסור זה. דָּרַשׁ רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, שהדבר מותר.

לומד מכך הרי"ף הלכה נוספת: וְהַשְׁתָּא [-ועתה] דְּדָרַשׁ רָבָא שהֲלָכָה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, וּמֵקֵל להריץ את הבהמה בשבת מִשּׁוּם צַעֲרָא דִּבְהֵמָה, וְלֹא קָא גָּזַר – ואינו גוזר בכך איסור מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך, דלֵית הִלְכְתָא כִּי הָא דִּתְנַן – שאין הלכה כמשנה זו ששנינו בה, בְּהֵמָה שֶׁאָחֲזָה דָּם, ורפואתה להעמידה במים, אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצְטַנֵּן, אֲבָל אָדָם שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּמַיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצְטַנֵּן, שהרי הלכה כרבי יאשיה, המתיר רפואת בהמה בשבת, אֶלָּא אֲפִילוּ בְּהֵמָה שאחזה דם נַמִּי – גם כן מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּמַיִם, ומבאר הרי"ף, דְּהַאי תָּנָא – שהרי תנא זה דְּאָסַר במשנה להעמיד בהמה במים, מִשּׁוּם חשש שְׁחִיקַת סַמְמָנִין הוּא דְּאָסַר, וּבְהָא אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא – ובנידון זה נפסקה הלכה כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה, דְּלֹא גָּזַר מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמְמָנִין, דְּאף שלגבי רפואת אדם גזרו חכמים איסור מחשש שחיקת סממנים, אֵין אָדָם בָּהוּל כָּל כָּךְ עַל רְפוּאַת בְּהֶמְתּוֹ, דְּלֵיתֵי – שיבוא משום כך לִשְׁחִיקַת סַמְמָנִין.

הגמרא מביאה ברייתא שבה יבוארו דינים נוספים בענין זה, במה מותר לאדם להוציא את בהמתו בשבת לרשות הרבים: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שתולים לו בין עיניו, נגד עין הרע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁתולים לו בֵּין עֵינָיו לנוי, וְלֹא יֵצֵא הַזָּב בַּכִּיס שֶׁלּוֹ, שנועד להציל את בגדיו מלכלוך, וכדי לספור את מנין ראיותיו, וְלֹא יצאו הָעִזִּים בַּכִּיסִים שֶׁבְּדַדֵיהֶן, המיועדים לקלוט את החלב המטפטף, וכדי שלא יישרטו מהקוצים, וְלֹא פָּרָה בְּחוֹסֵם שֶׁבְּפִיהָ, המיועד לחסום את פיה, שלא תאכל משדות אחרים, וְלֹא סְיָיחִין בִּקְרַסְטָלִים שֶׁבְּפִיהֶם  – סלים מלאים שעורים התלויים בצוארם, סמוך לפיהם, והם אוכלים ממנו [ואף שהתבאר לעיל שהדבר אסור אפילו בחצר, חילקה הגמרא בין בהמות גדולות, שתענוג בעלמא הוא עבורן, לבין סייחים וכדומה, שכיון שהם קטנים שרגליהן גבוהות וצווארם קצר, צער הוא להם להתכופף ולאכול, ומותר הדבר בחצר משום מניעת צער, ורק לצאת לרשות הרבים אסור], וְלֹא בְּהֵמָה בְּסַנְדָּל שֶׁבְּרַגְלָהּ – כמין סנדל מברזל המתוקן לה כדי שלא תינזק מהאבנים שהיא הולכת עליהם, וְלֹא בְּקָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה – שלא התמחה קמיע זה לרפאות בהמות, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻמְחֶה לְאָדָם, כיון שלאדם יש מזל והוא מתרפא יותר בקלות, וכיון שאין הכרח שיסייע הדבר לבהמה הרי זה נחשב כהוצאת משאוי, האסורה בשבת.

אֲבָל יוֹצֵאת הִיא [-הבהמה] בְּאֶגֶד – בתחבושת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, וּבְכְתִּיתִּין שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר – קרשים שקושרים לרגל הבהמה כשהיא נשברת, כדי שלא יזוזו העצמות השבורות אנה ואנה, עד שתתרפא. וּבְשִׁלְיָא הַמְּדוּלְדֶּלֶת ותלויה בָּהּ.

אומרת הברייתא דין נוסף: וּפּוֹקֶק לָהּ זוּג בְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֶּלֶת בְּחָצֵר, כלומר, המוציא את בהמתו לחצר כשפעמון תלוי בצווארה, עליו לסותמו בצמר גפן, כדי שלא ישמיע קול [ויש אומרים כדי שלא ישמעו את הקול בחוץ, ויחשבו שמוליכה ליריד], ומכל מקום לא יצא עמה לרשות הרבים אף כשהזוג פקוק, כיון שנראה כאילו לוקח אותה ליריד [אך אין בכך חשש של נשיאת משא, כיון שפעמון זה נוי הוא לה, ודרכה לצאת בכך. או שמדובר שהזוג תפור בבגד, ובטל אליו (ריטב"א נד:)].