מסכת שבת, פרק ו, שיעור 127

משנה

לאחר שהתבאר במשנה הקודמת שמותר לנשים לצאת בשבת כשהן פרופות, מבארת משנתנו את דין הפריפה בשבת עצמה: פּוֹרֶפֶת אִשָּׁה אף בשבת עצמה עַל הָאֶבֶן, וְעַל הָאֱגוֹז, וְעַל הַמַטְבֵּעַ, וּבִלְבַד – ובתנאי שֶׁלֹּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, ובגמרא יבואר מתי מותר לפרוף לכתחילה בשבת, ומתי אסור.

גמרא

שנינו בסיום המשנה 'ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת'. תמהה הגמרא, וְהָא אֲמַרְתְּ רֵישָׁא – והרי שנינו ברישא של משנה זו 'פּוֹרֶפֶת אשה על האבן' וכו', ובודאי כוונת המשנה שמותרת לפרוף בשבת עצמה, שהרי באופן שהיתה פרופה מערב שבת התבאר כבר במשנה הקודמת ש'מדיות יוצאות פרופות'. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, סֵיפָא אָתָאן לְמַטְבֵּעַ – הסיפא עוסקת במטבע, כְּלוֹמַר, עַל הַמַּטְבֵּעַ בִּלְבָד הוּא שֶׁלֹּא תִּפְרוֹף לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, כיון שמוקצה הוא, ורק אם פרפה עליו מערב שבת, ונמצא שייחדה אותו למלבוש קודם השבת, אינו מוקצה. אֲבָל עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז פּוֹרֶפֶת לְכַתְּחִלָּה בשבת, [ואף שהאבן מוקצה היא, אם ייחדה אותה לכך אין היא מוקצה, מה שאין כן מטבע, שהיא חשובה יותר, ואף אם ייחדה לכך במחשבה, כל זמן שלא השתמשו בה בפועל לפריפה לא יצאה מכלל מוקצה (ריטב"א)].

בָּעֵי – הסתפק אַבַּיֵּי, אִשָּׁה, מַהוּ שֶׁתַּעֲרִים – האם מותר לה לנהוג ב'עורמה', וְתִפְרוֹף את בגדה עַל הָאֱגוֹז, וְתוֹצִיא אותו לִבְנָהּ קָטָן בְּשַׁבָּת מרשות לרשות, כדי שיאכל את האגוז, האם הדבר מותר כיון שהיא מוציאה את האגוז בדרך פריפה, המותרת בשבת, או שהדבר אסור, כיון שכוונתה האמיתית היא להוציא את האגוז מרשות לרשות. אומר הרי"ף: וְעָלְתָה בְּתֵיקוֹ – ונשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּכָל תֵּיקוֹ – שבכל מקום שנשארה הגמרא בספק, דְּאוֹרָיְיתָא לְחוּמְרָא – במקום שהנידון הוא של איסור תורה, כגון לגבי יציאה לרשות הרבים, יש להחמיר ואסור. וּדְרַבָּנָן לְקוּלָּא – במקום שהספק הוא באיסור דרבנן, כגון יציאה לכרמלית, יש להקל ומותר.

משנה

משנתנו מביאה דינים הנוהגים בבני אדם שדרכם לצאת עם כלים מסוימים לסיוע בהליכתם, האם מותרים לצאת בכלים אלו בשבת לרשות הרבים [ואגב כך מביאה דינים נוספים הנוהגים באותם כלים]: הַקִּטֵעַ – אדם שנקטעה רגלו, יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, כלומר, במין מנעל שהיו עושים לו, להניח ראש שוקו הקטועה בתוכו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שזהו כמנעל, שמותר לצאת בו. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר, כי מאחר ואינו נסמך עליו אינו נחשב כמלבוש, וגם אינו תכשיט עבורו, ולכן אסור לו לצאת בו. ואִם יֶשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתִיתִין – אם עשה בראש אותו קב בית קיבול להניח בו מוך וכדומה, כדי שלא ידחוק את ראש שוקו, הרי קב זה טָמֵא – מקבל טומאה, כיון שהוא נחשב כלי.

יש אדם שנקטעו שתי רגליו, המהלך על שוקיו וברכיו, ועושה להם סמוכות של עור והוא נסמך עליהם בלכתו, הרי אותן סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס – מקבלים טומאת מדרס, לפי שהן עשויים לדרוס עליהם ולהלך בהם, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, כיון שדבר זה נחשב כ'תכשיט' שלו, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה, כיון שאין להם שם 'נעליים', שבהם אסור להכנס לעזרה, כיון שאינם בראשי שוקיו  כנעליים.

כִּסֵּא המיוחד לקיטע שאינו יכול להלך גם על שוקיו, ויושב עליו ורגליו מונחות בארץ, וכשרוצה ללכת נשען על ידיו ודוחף את עצמו ממקום למקום, וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ – כמין מנעלים שבראשי שוקיו שמסתייע גם בהם קצת כדי לדחוף את עצמו ממקום למקום, טְמֵאִין מִדְרָס, כיון שנשען עליהם קצת בהילוכו, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, כיון שאינו נסמך עליהם היטב, ויכול להוציאם ולטלטלם, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה, כי מאחר והם בראשי שוקיו, הרי הם נחשבים כ'נעליים'.

'לוּקְטְמִין', בגמרא יבואר מהו, טְהוֹרִין, כיון שאין זה 'כלי', ואף לא 'תכשיט', וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, כיון שאינו בגד ואסור לטלטלו.