מסכת שבת, פרק ח, שיעור 143

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, יָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים וְנִטַּשְׁטְשׁוּ, מַהוּ. ומבאר הרי"ף את הספק, כְּלוֹמַר, אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַל הָאֲבָנִים הַמְּקֻרְזָלוֹת הָאֵלּוּ, שהיו מוכנות לשימוש בשבת, וְנִטְבְּעוּ בַּקַרְקַע, מַהוּ – האם מותר להוציאם מהאדמה ולהשתמש בהם בשבת. וצדדי הספק, מִי חַיְישִׁינָן – האם אנו חוששים שֶׁמָּא בהוצאת האבן מעומק הקרקע יְהֵא כְּסוֹתֵר [כשם שהמשווה גומא בקרקע נחשב כ'בונה', כך העושה גומא נחשב כסותר], אוֹ כְּטוֹחֵן, מחמת שמפורר את הקרקע שסביבות האבן, אוֹ לֹא – או שאין חוששים לכך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף, אִם הָיָה רִשּׁוּמוֹ נִיכָּר – אם ניכר מסביבות האבן שעדיין יש מי גשמים תחתיה, ולא נתחברה בקרקע, מֻתָּר לטלטלה, כיון שאינה מחוברת לקרקע אין נטילתה נחשבת סתירה, ואף אין בכך משום חשש טוחן (עפ"י מאירי).

בְּעָא מִינֵיהּ – שאל אותו רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא מֵרַב חִסְדָּא, לְהַעֲלוֹתָן לַגַּג אַחֲרָיו מַהוּ – האם מותר לאדם להעלות עימו את האבנים הללו לבית הכסא שיש לו בגגו, או שכיון שזהו מקום קבוע, והיה יכול להכין זאת מערב שבת, קנסוהו שלא יעלה אותם בשבת, כיון שיש בכך טירחא יתירה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב חסדא, גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אפילו אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, ולכן אף כאן התירו לו להעלות אבנים אלו בשבת, ולא קנסוהו.

אָמַר רַב הוּנָא, אָסוּר לִפָנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר – בשדה חרושה בַּשַּׁבָּת, מִשּׁוּם דינו דְּרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה, הָיְתָה לוֹ גּוּמָא [-חפירה קטנה] וְטָמְּמָהּ – וסתמה בעפר, אם עשה כן בַּבַּיִת, חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. ואם עשה כן בַּשָׂדֶה, חַיָּב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, כיון שהוא מתקן את הקרקע לחרישה, ומחמת כן אסור להיפנות בשדה חרושה בשבת, שמא יטול צרור ממקום גבוה וישליכנו במקום נמוך, והרי הוא סותם גומא, וחייב משום חורש.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, צְרוֹר – גוש אדמה, שֶׁעָלוּ בוֹ עֲשָׂבִים, מוּתָּר לְקַנֵּחַ בוֹ בְּשַּׁבָּת, ואין אומרים שהעשבים שבו יונקים מהקרקע, והגבהתם מהקרקע נחשבת כתלישה, וכן אין חוששים שמא ייתלשו העשבים, כיון שאינו מתכוין לכך, וסובר ריש לקיש כרבי שמעון, שדבר שאין מתכוין מותר. וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת בכוונה, חַיָּב חַטָּאת, כיון שצרור אדמה זה נחשב כמקום גידולם של אותם עשבים, ותלישתם מאדמה זו דינה כתלישה מן הקרקע.

אגב הדינים שהובאו לעיל בענין ההנהגה בבית הכסא בשבת, מביאה הגמרא דינים ומימרות נוספים בענינים אלו: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס, מִשּׁוּם סַכָּנָה, כיון שהחרס חד ועשוי לפוצעו. וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שטעם האיסור הוא מִשּׁוּם כְּשָׁפִים, שהיו חוששים להם בזמנם. ומבארת הגמרא, מַאי – מה הם אותם כְּשָׁפִים, כִּי הָא – כמו מעשה זה שאירע, דְרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווּ קָא אַזְלֵי בְּאַרְבָּא – היו נוסעים בספינה, אָמְרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא – בקשה מהם אשה אחת, גויה, אוֹתְבוּן בַּהֲדַיְיכוּ – הושיבו אותי איתכם בספינה, וְלֹא אוֹתְבוּהָ – ולא הסכימו להושיבה עמם. אָמְרָה (להו) מִילְּתָא – אמרה אותה אשה שם של טומאה, וְקָא אָסְרָה לַהּ לַסְּפִינָה – וגרמה לספינה שלא תוכל לזוז ממקומה. אָמְרוּ אִינְהוּ מִילְּתָא – אמרו אותם אמוראים שם של קדושה, וְשַׁרְיוּהָ – והתירו את הספינה, והפליגה. אָמְרָה לְהוּ אותה אשה, מַאי אֶיעֱבִיד לְכוּ – מה אעשה לכם, שאין הכשפים שולטים בכם, כיון דְּלָא מְקַנְּחִיתוּ לְכוּ בְּחַסְפָּא – אינכם מקנחים בחרס, וְלָא קָטְלִיתוּ לְכוּ כִּנָּה אַמָנַיְיכוּ – ואינכם הורגים כינה על בגדיכם, וְלֹא אָכְלִיתוּ יַרְקָא מִכִּישָׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה – ואינכם אוכלים ירק מתוך אגודה שקשר הגנן, כמו בצלים וכרתי, אלא אתם מתירים תחילה את הקשר ואוכלים, ועשיית מעשים אלו היתה גורמת בזמנם לאדם שישלטו בו כשפים.