מסכת שבת, פרק ט, שיעור 147

משנה

משנתנו ממשיכה ומבארת את שיעורי ההוצאה בשבת: אדם הַמַּצְנִיעַ דבר מסוים לְזֶרַע – כדי לזרוע גרעין זה באדמה, וּלְדֻגְמָא – או כדי להראות את דוגמת הדבר לאנשים, וְלִרְפוּאָה, וְאחרי שהצניעו הוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו אפילו בְּכָל שֶׁהוּא – בשיעור קטן ביותר, כיון שהחשיבו לעצמו, וְאילו כָל שאר בני אָדָם שהוציאוהו אֵין חַיָּיבִין עָלָיו אֶלָּא אם הוציאו כְשִׁעוּרוֹ. ואף אותו אדם, אם אחרי שהוציאו נמלך בדעתו והחליט שלא לשומרו לשם אותו דבר ששמרו מתחילה, וחָזַר וְהִכְנִיסוֹ [או חזר והוציאו] אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו, אֶלָּא אם הוציא כְשִׁעוּרוֹ המחייב כל אדם.

המשנה מבארת עתה שחיוב הוצאה מרשות לרשות הוא רק באופן שלא הונח החפץ בינתיים במקום שאין חייבים עליו: הַמּוֹצִיא אֳכָלִין מרשות היחיד, וְקודם שהניחן ברשות הרבים נְתָנָן עַל הָאִסְקֻפָּה – מפתן הבית, שדינו כ'כרמלית' [באופן שיש באיסקופה רוחב ארבעה טפחים, וגובהה בין שלשה לתשעה טפחים], והיינו מקום שמן התורה מותר לטלטל אליו או ממנו, ורק חכמים אסרו זאת, בֵּין שֶׁחָזַר הוא עצמו וְהוֹצִיאָן לרשות הרבים, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אדם אַחֵר לרשות הרבים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ – מלאכת הוצאה מרשות לרשות, בְּבַת אֶחָת, אלא הפסיק בינתיים על ידי הנחת החפץ בכרמלית.

המוציא מרשות היחיד קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵיאָה פֵרוֹת, וּנְתָנָהּ עַל הָאִסְקֻפָּה הַחִיצוֹנָה, שהיא נמוכה משלשה טפחים ודינה כרשות הרבים, אך אין כל הקופה מונחת שם, אלא חלקה נשאר באיסקופה הפנימית, שדינה ככרמלית, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַפֵּרוֹת מִבַּחוּץ, ואף שהם פירות קטנים, והרבה מהפירות נמצאים לגמרי ברשות הרבים, פָּטוּר, כיון שהקופה כולה נחשבת כדבר אחד, ואינו חייב על הוצאתה עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה בבת אחת לרשות הרבים, וכיון שכאן חלק מהקופה לא יצא לרשות הרבים, אינו חייב כלל, אף לא על הפירות הנמצאים ברשות הרבים.

לאחר שהתבארו דיני הרשויות לשבת, מבארת עתה המשנה שחיוב הוצאה הוא רק כשמוציא כדרך שבני אדם רגילים להוציא: הַמּוֹצִיא מרשות לרשות, בֵּין בְּיד יְמִינוֹ ובֵין בְּיד שְׂמֹאלוֹ, בֵּין בְּתוֹךְ חֵיקוֹ בֵּין עַל כְּתֵפוֹ, חַיָּב, כיון שדרך בני אדם להוציא כן משאות, ולענין הוצאה על הכתף לומדת זאת המשנה מדרך העבודה שהיתה במשכן, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְנֵי קְהָת, שנאמר 'כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ'.

המוציא לְאַחַר יָדוֹ – בגב היד, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבַאֲפוּנְדָּתוֹ – מין כיס התפור על החגורה להניח בו מעות וכדומה, וּפִיהָ לְמַטָה, שאין זו דרך הוצאה [ומדובר באופן שאין החפץ נופל משם, כגון שהפתח צר], או שהוציא על ידי שהניח את החפץ בֵּין אֲפוּנְדָתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וְכן המוציא בַחֲפַת חֲלוּקוֹ, שהיו עושים שפה רחבה לחלוק, ויש שם מקום להניח דברים קטנים, או שהוציא בְּמִנְעָלוֹ וּבְּסַנְדָּלוֹ, פָּטוּר, כיון שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִים.

גמרא

אגב הדין האמור במשנה, שהמוציא משא על כתפו חייב משום שכן היה משא בני קהת במדבר, מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי מרשות היחיד לרשות הרבים, אף אם אותו משאוי מוגבה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, והרי אין 'רשות הרבים' למעלה מעשרה, אלא זהו 'מקום פטור', מכל מקום חַיָּב, כיון שֶׁכֵּן היה מַשָּא בְּנֵי קְהָת במדבר בנשיאת כלי המשכן, שהיו מניחים את בדי ארון הברית על כתפיהם, וגובה ארון הברית היה עשרה טפחים, ובדי הארון היו בסיום השליש העליון של הארון, וכיון שהונחו הבדים על כתפיהם, נמצא שקצהו התחתון של ארון הברית היה ששה ושני שליש טפחים תחת גובה כתפיהם, וגובה כתפי האדם הוא שמונה עשר טפחים, נמצא שהיו נושאים את הארון כשהוא מוגבה למעלה מעשרה טפחים מהקרקע.

הגמרא מביאה עתה את דין המוציא משא שלא כדרך הוצאה: אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא, אדם הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי מרשות לרשות כשהמשאוי מונח עַל רֹאשׁוֹ, פָּטוּר, כיון שאין דרך הוצאה בכך. וְאִם תֹּאמַר, הרי אַנְשֵׁי המקום ששמו 'הוּצַל' עוֹשִׂים כֵּן, אין זו סברא לחייב, כיון שבָּטְלָה דַּעְתָּם אֵצֶל כָּל אָדָם שאין דרך סתם בני אדם בכך, ולכן אפילו אם אדם מאנשי הוצל הוציא משא על ראשו, פטור.