מסכת שבת, פרק יד, משנה ב

משנה ב: אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלוֹא הוּא הִילְמִי בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:

משנה ב: אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בַּשַּׁבָּת – אין משתמשים בשבת בתערובת גדולה של מי מלח כדי לכבוש ירקות, כיון שאסור מדרבנן לכבוש ירקות בשבת (כיון שמלאכה זו דומה ל'מעבד', שמולח את העור כדי להכשירו למלאכה), אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח, והיינו תערובת מועטה של מי מלח, לצורך אותה סעודה, וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְכן נוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלוֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט, ומה החילוק בין כמות מועטה לבין כמות גדולה, וכשם שאסרנו את הכנת ה'הילמי', כך יש לאסור את השימוש במי מלח מועטים. ממשיך רבי יוסי ואומר, וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין, באופן שנוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם, קודם שנותן לתוכם את המלח, אוֹ שנותן את השמן לְתוֹךְ הַמֶּלַח, קודם שעירב בהם את המים, ובאופן כזה מפיג השמן את המליחות, ואף מונע את המלח מלהתערב היטב עם המים, ואין זה דומה למעבד כלל.