מסכת שבת, פרק יז, שיעור 187

דין נוסף בענין טלטול מוקצה בשבת: אָמַר רַב הַמְדּוּרָאִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, קְרוּמְיוֹת שֶׁל מַחֲצֶלֶת – שיורי מחצלאות בלויים, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. שואלת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – ומה טעם הדבר, והרי אין להם חשיבות כלל, והרי הם כאשפה, שהיא מוקצה בשבת (ריטב"א). משיבה הגמרא, אָמַר רָבָא, בַּר הַמְדּוּרָאי אַסְבְּרָה לִי – הסביר לי את טעם הדין, מַחְצֶלֶת גּוּפָא לְמַאי חַזְיָא – והרי מחצלת עצמה, כשהיא שלימה, למה היא ראויה, לְכַסוּיֵי בָּהּ עַפְרָא – לכסות בה עפר המוכן לשימוש, הַשְׁתָּא נַמִי – אף עתה, שאין המחצלת שלימה, חַזְיָא לְכַסוּיֵי בֵּיהּ טִינוּפָא – ראויה היא לכסות בה דבר לכלוך. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'קְרוּמְיוֹת שֶׁל מַחֲצֶלֶת', היינו שִׁיּוּרֵי מַחְצְלָאוֹת שֶׁבָּלוּ.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, שְּׁיָרֵי פְּרוּזְמָאוֹת – שיירי טליתות, אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. אָמַר אַבַּיֵּי, דין זה נאמר בְּמַטְלָנִיוֹת – חתיכות בד שֶּׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ אצבעות עַל שָׁלֹשׁ אצבעות, דְּלֹא חַזְיָּן – שאינן ראויות לֹא לָעֲנִיִּים וְלֹא לָעֲשִׁירִים, וכיון שאין להם כל שימוש, הרי הם מוקצה בשבת. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'פְּרוּזְמָאוֹת', בְּלָאוֹת שֶׁל טַלִיתּוֹת, כִּדְאַמְרִינָן – כמו שלמדנו בְּמסכת סֻכָּה בְּפֶרֶק קַמָּא (יא.), רַב עַמְרָם חֲסִידָא, רְמָא תְּכֶלְתָּא לִפְרוּזְמָא דְּאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ – הטיל פתילי תכלת בטליתות של בני ביתו.

התבאר במשנה לעיל שנחלקו רבי יהודה ותנא קמא [שהוא רבי מאיר] בדין שברי כלי בשבת, האם כדי שלא ייחשב כמוקצה יש צורך שישתמשו בו לדבר שהוא מעין מלאכתו הראשונה, או שדי בכך שיש לו שימוש כל שהוא. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שִׁבְרֵי חרס של תַנּוּר יָשָׁן, שמאחר וכבר הסיקוהו והשתמשו בו, נעשים שבריו קשים, הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים, וּמֻתָּר לְטַלְטְלָן בֶּחָצֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, לפי שהוא סובר שדי בכך שיש בשברים שימוש כל שהוא, אף שאינו מעין השימוש הראשון, שהוא התנור. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, כיון שהוא סובר שיש צורך שיהא שימוש השברים מעין מלאכתם הראשונה, וכאן הרי אין השימוש בשברים אלו דומה לשימוש של התנור, ולכן מוקצה הם [ואפילו אם משתמשים בשברים אלו לאפיה, על ידי שמסיקים אותם ומניחים עליהם דברי מאפה, כיון שאין זו דרך אפיה הדומה לאפיית תנור, הרי זו כמלאכה אחרת (גמרא)]. הֵעִיד רַבִּי יוֹסִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, עַל שִׁבְרֵי תַנּוּר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, כדברי רבי

מאיר, וְעַל כִּסּוּי שֶׁלּוֹ – של התנור, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בֵּית יָד – ידית, אלא אף ללא בית יד מותר לטלטלו [והיינו בתנור
שאינו מחובר לקרקע, וכדעת חכמים במשנה להלן, שכיסוי של כלי שאינו מחובר לקרקע מותר בטלטול אף שאין לו בית יד, ושם יבוארו טעמי הדינים].

פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי מֵאִיר, כִּדְאַמָרָן לְעֵיל – כפי שאמרנו לעיל [שם פסק הרי"ף כרבי מאיר, כיון שבמשנתנו הובאו דבריו ב'סתם']. וְכן הלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שמותר לטלטל כיסוי של תנור אף שאין לו בית יד, והטעם לכך, דְּקָאָמַר – שכך אמר רָבִינָא, כְּמַאן מְטַלְטְלִינָן הַאִידְנָא כְּסוּיֵי דְּתַּנּוּרָאֵי דְּמָתָא מְחַסְיָא – כדעת מי נוהגים במקום ששמו מתא מחסיא, שמטלטלים את כסויי התנורים אַף עַל גַב דְּלֵית בְּהוּ בֵּית אֲחִיזָה – אף שאין להם בית יד לאוחזם, כְּמַאן – כדעת מי, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הרי שביאר רבינא את המנהג לטלטל כיסויים אלו, משום שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

משנה

הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּירוּיָה – אבן שמניחים בתוך קליפה של דלעת יבשה, כשרוצים להשתמש בה לשאיבת מים מהבאר, וכיון שהיא קלה הרי היא צפה על פני המים ואינה שוקעת בתוך המים, ולכן מניחים בה אבן כדי שתכביד עליה, ועל ידי שתכנס לתוך המים יוכלו לשאוב בה, אִם מְמַלְאִין בָּהּ, באותה קרויה, וְהאבן אֵינָהּ נוֹפֶלֶת, כיון שהידקוה היטב למקומה, הרי היא נחשבת חלק מהכלי, ואינה מוקצה, ומְמַלְאִין בָּהּ מים בְּשַׁבָּת. וְאִם לָאו, אלא האבן נופלת, הרי דינה כשאר כל האבנים, שהן מוקצה, ואֵין מְמַלְאִין בָּהּ בשבת.

זְמוֹרָה – ענף עץ רך, שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָפִיחַ – בכלי שממלאים בו מים מהבור או מהמעיין, מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת, ובגמרא יבואר מדוע כשאינה קשורה אין שואבים בה.

פְּקַק הַחַלּוֹן – לוח מיוחד המיועד לסתום את החלון, אך אינו מחובר בו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר לכותל, וְגם תָלוּי באויר, שאינו נגרר על הארץ, פּוֹקְקִין בּוֹ – מותר להשתמש בו לסגירת החלון, וְאִם לָאו, שאינו קשור או שאינו תלוי, אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ, ובגמרא יבואר במה תלויה מחלוקתם.

גמרא

שנינו במשנה, זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאים בה בשבת. מדייקת הגמרא, דווקא אם הזמורה קְשׁוּרָה, אִין – אכן מותר למלאות בה, אך זמורה שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה, לֹא – אסור למלאות בה. ומבארת הגמרא את הטעם, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִקְטֹם – שמא כשיבא לקושרה ימצא שהיא ארוכה מידי, ויבא לחותכה בשבת, והדבר אסור משום תיקון כלי.