מסכת שבת, פרק יז, שיעור 189

אגב המחלוקת שהובאה במשנתנו, לגבי פקק החלון, מביאה הגמרא ברייתא בענין דומה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, קָנֶה, שֶׁהִתְקִינוֹ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ את הדלת, בִּזְמַן שֶׁאותו קנה קָּשׁוּר לדלת וְתָלוּי באויר, הרי ניכר שהוא משמש לנעילת הדלת, ולכן אינו מוקצה, ואף בשבת פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ. אך אם אֵין הקנה קָשׁוּר וְתָלוּי, אין היכר לכך שהוא משמש כמנעול, והרי הוא כסתם קנה, שהוא מוקצה, ואֵין פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם הָיָה מְתֻקָּן – מוכן לכך מערב שבת, אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין קָשׁוּר וְתָלוּי, מותר לנעול בו את הדלת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילָא, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מוסיפה הגמרא, וְדין זה הוא דַוְקָא בְּאופן שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, כלומר, שיש עליו שם 'כלי' מצד עצמו, כגון שראוי הוא לפצוע בו אגוזים או להפך בו זיתים, שאם לא כן, מוקצה הוא, אלא אם כן הוא קשור ותלוי, שאז ניכר הדבר שהוא משמש כמנעול, ומותר להשתמש בו בשבת.

וְעוד גַרְסִינָן בְּסוֹף עֵירוּבִין (שם), הַהִיא 'שָׁרִיתָא', פֵּירוּשׁ, קוֹרָה אַחַת, דַּהֲוַת בֵּי רַבִּי פְּדָת – שהיתה נמצאת בביתו של רבי פדת, דַּהֲווֹ שָׁקְלֵי לָהּ בֵּי עֲשָׂרָה – שהיו נוטלים אותה עשרה בני אדם יחד, לרוב כובדה, וְשָׁדוּ לָהּ אַדָּשָׁא – ומטילים אותה על השער, כדי לסוגרו, והתיר להם רבי פדת לעשות כן אף בשבת, אָמַר – הסביר את טעמו, כיון דתּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ – יש לה שם כלי, שהרי ראויה היא לישיבה.

הַהִיא אַסִיתָא דַּהֲוָה בֵּי מַר שְׁמוּאֵל – בביתו של מר שמואל היתה מכתשת גדולה ביותר, דַּהֲוָה מַחְזְקָא (אַרְבַּעַת קַבִּין) [אדריבא] – שהיתה מכילה שיעור גדול, של חמש עשרה סאין, וַהֲווֹ שָׁקְלֵי לָהּ בֵּי עֲשָׂרָה – והיו נוטלים אותה עשרה בני אדם יחד, לרוב כובדה, וְשָׁדוּ לָהּ אַדָּשָׁא – ומטילים אותה על השער, לסוגרו, והתיר שמואל לעשות כן אף בשבת, אָמַר, תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ, ולכן מותר להשתמש בה לצורך כך.

משנה

כָּל כִּסּוּיֵי הַכֵּלִים, המחוברים לקרקע, שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית אֲחִיזָה – ידית המחוברת להם, נִיטָלִין בַּשַּׁבָּת – מותר ליטלם בשבת [וממילא אף לטלטלם] אבל אם אין להם בית אחיזה, אינם ניטלים בשבת, כיון שהכלים מחוברים לקרקע ונראה הדבר כבנין, והוצאת הכיסוי נחשבת כ'סותר' [אבל סתם כלים, שאינם מחוברים לקרקע, אף אם אין להם בית אחיזה, מותר ליטלם בשבת]. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אין הדין כן, אלא, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – מתי יש צורך שיהא לכיסוי בית אחיזה בְּכִסּוּיֵי קַרְקָעוֹת, כגון מכסה של בור שבקרקע, שאם אין לו בית אחיזה, נראה הדבר כבנין. אֲבָל בְּכִסּוּיֵי הַכֵּלִים, אף אם הם מחוברים לקרקע, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין יש להם בית אחיזה ובין אין להם בית אחיזה, נִיטָלִין בַּשַּׁבָּת.

גמרא

שנינו במשנה שמותר ליטול את כיסויי הכלים בשבת, ואין זה נחשב 'בנין'. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שִׁילָא, אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו – על אותו כיסוי, והיינו שיש לו שימוש המותר בשבת, שאם לא כן הרי הוא מוקצה.

מבארת הגמרא את המחלוקת שבמשנתנו: דְּכוּלֵּי עַלְמָא – הכל סוברים דְּכִּסוּיֵי קַרְקָעוֹת – שכיסוי של בור שבקרקע, אִם יֵשׁ לָהֶן בֵּית אֲחִיזָה, שניכר שזהו כיסוי, אִין – אכן מותר ליטלו בשבת, וְאִי לֹא – אבל אם אין לו בית אחיזה, לֹא – אסור ליטלו בשבת. והכל סוברים שכְּסוּיֵי הַכֵּלִים המיטלטלין, אַף עַל גַב דְּלֵית בְּהוּ בֵּית אֲחִיזָה – אף שאין להם בית אחיזה, שָׁרִי – מותר ליטלם בשבת, כיון שאין זה נחשב כבנין. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא (בְּכִּסוּיֵי תַנּוּר מַר מְדַמֵּי לְהוּ לְכִּסוּיֵי קַרְקָעוֹת וָמָר מְדַמֵּי לְהוּ לְכִּסוּיֵי) בְּכֵלִים דְחַבְּרִינְהוּ בְּאַרְעָא – בכלים שחוברו לקרקע, תַּנָּא קַמָּא סָבַר, גַּזְרִינָן – גזרו בהם איסור מחמת שהם דומים לקרקע ממש, שבה יש איסור משום בנין וסתירה, וְרַבִּי יוֹסִי סָבַר לֹא גַּזְרִינָן, כיון שסוף סוף אלו כלים מיטלטלין, שלא שייך בהם בנין וסתירה. פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שאף בכלים שחוברו לקרקע יש איסור ליטול את הכיסוי שלהם, אלא אם כן יש לו בית אחיזה.

סליקו להו כל הכלים