מסכת שבת, פרק כא, שיעור 218

פרק זה עוסק בדיני טלטול מוקצה 'מן הצד', כלומר, שלא בדרך טלטולו הרגילה:

משנה

נוֹטֵל אָדָם [-רשאי אדם להרים בשבת] אֶת בְּנוֹ הקטן, וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ – אף שהבן מחזיק בידו אבן, שהיא מוקצה. וְכן רשאי ליטול את הַכַּלְכָּלָה – הסל, וְאף שהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ [ובתנאי שהאבן משמשת לסתימת נקב שיש בכלכלה שבזה נהפכת להיות כחלק מהכלכלה (גמרא)]. וּמְטַּלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה, שאינה ראויה לאכילה, והרי היא מוקצה, יחד עִם הַטְּהוֹרָה וְכן יחד עִם הַחוּלִין, הראויים לאכילה [באופן שהפירות רכים ואינו יכול לנער את כל הפירות מהכלכלה ואחר כך לאסוף את הראויים לאכילה כיון שבניעור זה יימאסו הפירות (גמרא)]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָע בְּאֶחָד וּמֵאָה, כלומר, אם התערבה סאה של תרומה במאה סאין של חולין, התערובת מותרת באכילה מדין ביטול ברוב, אך כיון שאותה סאה של תרומה היא ממון כהנים, וממון אינו בטל ברוב, צריך האדם להוציא מהתערובת סאה אחת, וליתנה לכהנים, וסובר רבי יהודה שמותר לעשות כן בשבת, ואין זה נראה כ'תיקון', שאסרו חכמים [כיון שלדעת רבי יהודה אין התרומה נחשבת כמעורבת בכל התבואה ויכול לאכול גם לפני שירים ולכן אין בהוצאתה משום 'תיקון' (גמרא)].

גמרא

שנינו במשנה, נוטל אדם את בנו והאבן בידו. מבארת הגמרא, אָמְרֵי דְבֵי רַבִּי יַנַּאי – ביארו דין זה בבית מדרשו של רבי ינאי, בְּתִינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַעְגוּעִין עַל אָבִיו – שאוהב את אביו יותר מידי, ואם לא ירים אותו אביו יבוא התינוק לידי סכנת חולי, וכיון שיש בכך צורך, לא אסרו זאת חכמים.

מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא באֶבֶן הדין כן, שמותר לאב להרים את בנו כשהאבן בידו, דְּאִי נָפְלָה לֹא אָתֵי לְאַתוּיֵי – כיון שאין לחשוש שאם תיפול האבן מיד התינוק, יבא אביו להרימה, אֲבָל אם הקטן מחזיק בידו דִּינָר, דְּאִי נָפִיל אָתֵי לְאַתוּיֵי – שאם יפול מיד הקטן עשוי אביו להרימו בשבת, לֹא – אסור לאביו להרימו כשדינר בידו [שיטת רש"י היא שאפילו לאחוז בידו וללכת עמו כשדינר בידו אסור, מחשש שיפול הדינר מיד התינוק ויבא אביו להרימו. אך דעת הרמב"ן אינה כן, שהרי אם כן נגזור איסור אפילו לעמוד ליד קטן שבידו דינר, ובודאי לא גזרו כן, אלא האיסור הוא רק להרימו, כיון שמעיקר הדין אסור כלל להרים את התינוק עם המוקצה שבידו, אלא שהקילו בתינוק שיש לו געגועין, ומתוך שהקילו על האב, חששו חכמים שיקל האב לעצמו עוד וירים את הדינר שיפול, אבל אם רק אוחז בידו, שזהו דבר שמותר מעיקר הדין, לא חששו שיבא לטלטל מוקצה בידים (ר"ן)].

משנה

הָאֶבֶן, שהיא מוקצה, שֶׁהיא מונחת עַל פִּי הֶחָבִית, ורוצה האדם ליטול יין מהחבית, לא יטול את האבן בידים, אלא מַטָּה לחבית עַל צִדָּה, וְהִיא [-האבן] נוֹפֶלֶת מֵאֵלֶיהָ, וזהו טלטול מן הצד, שמותר בשבת. הָיְתָה חבית זו מונחת בֵּין הֶחָבִיּוֹת האחרות, וחושש שאם יטנה על צדה תפול האבן על חביות אחרות ותשברם, מַגְבִּיהָה – מגביה את החבית עם האבן שעליה, ומרחיקה משאר החביות, וּמַטָּה עַל צִדָּה וְהִיא נוֹפֶלֶת מֵאֵלֶיהָ.

מָעוֹת שֶׁהיו מונחות עַל הַכַּר, ורוצה האדם להשתמש בכר בשבת, לא יטול את המעות בידים, אלא מְנַעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת מֵאֲלֵיהֶן.

הָיְתָה עָלָיו – על הכר לִשְׁלֶשֶׁת – לכלוך מאוס, כמו רוק או צואה, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט ללא מים, כיון שסתם כר הוא של בד, ושרייתו במים נחשבת ככיבוס, ולכן אסור להרטיבו כלל במים בשבת. הָיְתָה הכרית שֶׁל עוֹר, שאין שרייתה במים נחשבת כיבוס, נוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה – עד שיסתלק הלכלוך, אך לא הותר אלא לתת עליו מים, אך לכבסו ממש אסור, כיון שהכר הוא רך, ושייך בו כיבוס, אם משפשפו בידים (רש"י ור"ן).

גמרא

שנינו במשנה, האבן שעל פי חבית, מטה על צידה והיא נופלת מאליה. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר להטות את החבית כדי להפיל את האבן, אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ את האבן על פי החבית, שאז כל הנידון הוא מצד טלטול מוקצה, והדבר מותר כשנעשה בטלטול מן הצד. אֲבָל בְּמֵנִיחַ בכוונה את האבן על גבי החבית בערב שבת, ונשארה שם לשבת, נַעֲשָׂה החבית בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר, והרי החבית עצמה מוקצה אפילו אם תיפול ממנה האבן במשך השבת, ואסורה בטלטול. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – וההלכה היא כרב, שבסיס לדבר האסור נאסר כדין מוקצה עצמו, והטעם שאנו פוסקים כדבריו, דְּקָאֵי רַבִּי אַמִּי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן כְּוָותֵיהּ – כיון שדברי רבי אמי בשם רבי יוחנן נאמרו בשיטתו, כמו שהתבאר לעיל בְּפֶרֶק כָּל הַכֵּלִים (קכה:).