מסכת שבת, פרק כג, שיעור 235

שנינו במשנה, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר ומביא פירות בידו וְכוּ'. משמע שמיד לאחר שיצאה שבת רשאי הוא לעשות מלאכתו, וּמַקְשִׁינָן – והקשתה הגמרא, וְאַף עַל גַב דְּלֹא אִבְדִּיל – וכי רשאי הוא לצאת מחוץ לתחום ולקטוף פירות קודם שהבדיל, וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי, אף לאחר שיצאה שבת, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲפָצָיו – מלאכת חול קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל, וְכִי תֵּימָא דְּאִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה – ואם תרצה לתרץ ולומר שאדם זה אמר 'אתה חוננתנו' בתפילת ערבית, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אף הַמַּבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיחזור ויַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וְכִי תֵּימָא דְּאִבְדִּיל עַל הַכּוֹס – ואם תרצה לומר שאותו אדם הבדיל גם על הכוס קודם שעשה מלאכה, כּוֹס בְּשָׂדֶה מִי אִיכָּא – וכי יש לו כוס יין בשדה, שזהו מקום שביתתו.

מתרצת הגמרא, תִּרְגְּמָה – ביאר את המשנה רַב נָתָן בַּר אַמִּי קַמֵּיהּ דְּרָבָא – לפני רבא, בֵּין הַגִּתוֹת שָׁנוּ – משנה זו עוסקת בזמן שדורכים את הענבים בגת, ובמקומות אלו מצוי יין, והבדיל עליו במוצאי שבת קודם שעשה מלאכתו.

הגמרא מביאה עתה את דעת החולקים וסוברים שמותר לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם הבדלה על הכוס: אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא לְרַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בְּמַעֲרָבָא – כשהיינו בארץ ישראל, אַמְרֵי – היינו אומרים רק 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל', וְעַבְדִינָן צָרְכִין – והיינו עושים כל צרכינו, אף במלאכה האסורה בשבת. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר את כל הנוסח, של 'המבדיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ' כֻּלְּהוּ – וכל הנוסח של ברכת ההבדלה, אֶלָּא אומר רק 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל' בִּלְבַד ואחר כך יאמר על הכוס את כל נוסח ההבדלה. אָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כשהיינו לומדים אצל רב כהנא, אַמְרִינָן – היינו אומרים רק 'הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל', וְסַלְתִּינָן סָלְתֵּיהּ – והיינו מבקעים עצים, כלומר, עושים כל מלאכה הנצרכת [נחלקו הראשונים אם הכוונה שיאמר כך בשם ומלכות, וכתב הר"ן שמדברי הרי"ף משמע שאומר בשם ומלכות. אמנם בשו"ע פסק שאומר בלא שם ומלכות].

שנינו במשנה, 'כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל וְכוּ' כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו'. הגמרא מבארת מה בא אבא שאול להוסיף בדבריו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ 'שְׁמֹר לִי פֵּרוֹת שלי שֶׁנמצאים בִּתְחוּמְךָ, וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ את הפֵּרוֹת שלך שֶׁנמצאים בִּתְחוּמִי, דְּקָתָּנִי – שהרי כך שנינו במשנה בדברי אבא שאול, 'כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו', מִדְּאַחֲשׁוּכֵי אַחְשִׁיךְ – מכך שמותר להחשיך כדי ללכת במוצאי שבת לשמור על הפירות, כמבואר במשנתנו, שִׁמוּר נַמִּי עֲבִיד – אף לשמור ממש מותר, ולכן רשאי לומר זאת לחבירו.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, (אין) מַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם – הולכים עד קרוב לתחום שבת סמוך לצאת השבת כדי לְהָבִיא בְּהֵמָה, שיצאה חוץ לתחום מיד עם צאת השבת, כיון שאם היו שם 'בורגנין' היה יכול להביאה בשבת, וכמו שהתבאר לעיל. הָיְתָה הבהמה עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם בסמוך למקום עמידתו, קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה, [אף שיצאה מחוץ לתחום, ואסור לאדם להוליך את בהמתו בידים כשיצאה חוץ לתחום שבת [בדומה למה שאסרו על אדם שיצא חוץ לתחום שבת להלך יותר מארבע אמות], מכל מקום לא גזרו חכמים איסור זה כשאינו מוליכה בידים, אלא קורא לה והיא באה (ריטב"א)]. מַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם כדי לְפַקֵּחַ במוצאי שבת עַל עִסְקֵי כַּלָּה, כגון לְהָבִיא לָהּ הֲדַס, וּלפקח עַל עִסְקֵי הַמֵּת, לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאוֹמְרִין לוֹ – ומותר לאדם לומר לחבירו בשבת, לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי במוצאי שבת כדי לקנות צרכי כלה, או צרכי המת, וְאִם לֹא תִּמְצָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּמותר אף לומר לו אִם לֹא תִּמְצָא בְּמָנֶה, הָבֵא בְּמָאתַיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִזְכּוֹר לוֹ סְכוּם מִקָּח – לא יאמר לו את חשבון המעות שהוא חייב לו מכבר, כגון שכבר לקח ממנו בעבר הדסים בשמונה זהובים, ואומר לו תן לי בשנים ואהיה חייב לך עשרה, כיון שזהו חשבון שאינו של מצוה.

הרי"ף מביא עתה ברייתא המובאת במסכת בבא מציעא (נח.) בענין נטילת שכר שבת: גזבר של הקדש הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה – פרה אדומה, לשומרה שלא תיעשה בה מלאכה ושלא יפול בה מום ותיפסל, וְלִשְׁמֹר לוֹ אֶת הַתִּינוֹק – שלא יטמא [שהיו מגדלים בירושלים תינוקות שלא נטמאו מעולם בטומאת מת, לצורך שאיבת המים לאפר הפרה האדומה, מהם מזים על הכהן השורף את הפרה, כדי שיהא טהור בודאות], אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת, לפי שאסור לאדם ליטול שכר על מלאכה הנעשית בשבת. לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו – אם אירע נזק בשבת, אינו חייב בו כדין שומר שכר, כיון שלא קיבל כל שכר על שמירת יום זה. ואִם הָיָה שְׂכִיר שָׁנָה – נשכר לשמור על הפרה או התינוק במשך שנה שלמה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – נשכר לשבע שנים, שְׂכִיר שַׁבָּת – נשכר לשבוע ימים שלם, נוֹתְנִין לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת, כיון ששכר השבת מובלע בשכר ימות החול, ובאופן כזה לא אסרו חכמים, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו, כדין שומר שכר. מביא הרי"ף את המשך הברייתא (תוספתא שבת פ"ח) שמוסיפה תנאי בהיתר זה של קבלת שכר שבת: וְלֹא יֹאמַר לוֹ השכיר 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל יום השַׁבָּת', אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ 'תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל עֲשָׂרָה יָמִים', ואף שיום השבת הוא אחד מהם.