מסכת שבת, פרק כ, שיעור 210

הגמרא מביאה ברייתא בענין עשיית אהל עראי בשבת: תָּאנִי – שנה ברייתא זו רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, טַלִּית כְּפוּלָה, ולהלן יבואר מה היא, לכתחילה לֹא יַעֲשֶׂה, וְאִם עָשָׂה, פָּטוּר מחטאת, אֲבָל אָסוּר. וְאִם כָּרַךְ [-קשר] עָלֶיהָ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה [-חבל], מֻתָּר לִנְטוֹתָה לְכַתְּחִלָּה. ומבאר הרי"ף: פֵּירוּשׁ 'טלית כפולה', כְּגוֹן טַלִּית כְּפוּלָה – מקופלת לשנים, שֶׁקוֹשְׁרָה בֵּין שְׁנֵי כְּתָלִים, וְהִיא מְשֻׁלְשֶׁלֶת למטה וּמַגַּעַת עד לָאָרֶץ, וְהאדם נִכְנַס בֵּין שְׁנֵי קְצוֹתֶיהָ, וְיָשֵׁן תַּחְתֶּיהָ בְּצֵל. מוסיף הרי"ף, וְטלית מקופלת זו, אֵין בְּגַגָּה טֶפַח, שאילו היה בגגה טפח הרי זה כאהל, ואם פרסה בשבת חייב חטאת, וְלֹא בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּה טֶפַח – ואין רוחב טפח אף בתוך שלשה טפחים לקצה העליון, שאם כן מדין 'לבוד' נחשב הדבר כאילו גגה ברוחב טפח, והרי זה אהל ממש, והפורסו חייב חטאת. וּלְפִיכָךְ, כיון שאין בגגה טפח, אֵינוֹ אֹהֶל קֶבַע, אֶלָּא אֹהֶל עֲרַאי הוּא. וּמִפְּנֵי שֶּׁאֵין בְּגַגָּה טֶפַח וְלֹא בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְגַגָּה טֶפַח, (ו)לְפִיכָךְ העושה זאת בשבת פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. וְאִם הָיוּ עָלָיו חוּטִין מֵאֶתְמוֹל – אם היו חוטים קשורים בטלית מערב שבת כדי שיוכל למשוך בהם את הטלית לכאן ולכאן לפורסה כאהל, וְנָטָה אוֹתָם הַיּוֹם – בשבת, מֻתָּר, כיון שנחשב הדבר שהתחילה עשיית האהל מערב שבת, ומותר לסיים את תלייתה בשבת [ויש שצידדו לומר שיש צורך גם שישייר טפח פרוס מערב שבת, שיש בכך התחלת עשיית האהל (תוספות)].

אָמַר רַב יוֹסֵף, חֲזֵינָא לְהוּ לְכִילֵי – ראיתי את ה'כילות' דְבֵי – שהיו בבתיהם של רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּמְאוּרְתָּא נְגִידָן – שבליל שבת היו פרוסות על גבי המיטות, וּלְצַפְרָא חַבִיטָן רְמִיאָן – ובבוקר של יום השבת היו חבוטות ומושלכות על הארץ, הרי שאין איסור בפירוקן בשבת, והוא הדין בעשייתן [שכל אהל שאסור להקימו אסור גם לפרקו, משום 'סותר'], ודוקא כגון שאין ברוחב גגן טפח, והיו קשורות בחוט מערב שבת.

אָמַר רַב, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי חִיָיא, וִילוֹן, מֻתָּר לִנְטוֹתוֹ וּמוּתָּר לְפָרְקוֹ בשבת, כיון שאינו מאהיל אלא סוגר את הפתח, ואין בזה משום איסור עשיית אהל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'וִילוֹן', מָסָךְ.

וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם רַבִּי חִיָיא, כִּלַּת חֲתָנִים, שאין בגגה טפח, מֻתָּר לִנְטוֹתָה וּמוּתָּר לְפָרְקָהּ בשבת, ואף שאינה קשורה בחוט, כיון שהיא עשויה לכך שינטוה ויפרקוה (רמב"ם ור"ן).

הגמרא דנה עתה בדיני אהל הנעשה על ידי מלבושי האדם: אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, הַאי סִיאָנָא – אותו כובע המכונה 'סיאנא', שָׁרִי – מותר לחובשו בשבת. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כּוֹבַע שֶׁמְּשִׂימִין אוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם עַל רָאשֵׁיהֶם, וּמַאֲהִיל עַל פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, ואף שיש לו שוליים רחבות, אין בכך משום איסור עשיית אהל בשבת. מקשה הגמרא, וְהָא אָמַרְתְּ סִיאָנָא אָסוּר – והרי למדנו שאסור לחבוש כובע זה בשבת, משום איסור עשיית אהל. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין שתי הלכות אלו, הָא – דין זה, שאסור לחבוש סיאנא בשבת, הוא באופן דְּאִית בֵּיהּ טֶפַח – שיש בשוליו רוחב טפח, והרי זה דומה לאהל, ואילו דברי רב שישא בריה דרב אידי, המתיר לחבוש כובע זה בשבת הוא באופן שאין ברוחב השוליים טפח.

מקשה הגמרא, אֶלָּא מֵעַתָּה – לפי דין זה, שאם הכובע מאהיל בשיעור טפח אסור לחובשו בשבת, אֲפִיק בִּגְּלִימֵיהּ טֶפַח – אם גלימתו של האדם מתפשטת מעבר לגופו ברוחב טפח, ומאהילה שם, הָכִי נַמִי דִּמְחַיֵּיב – האם גם בזה תסבור שחייב על לבישתה משום עשיית אהל בשבת.

מתרצת הגמרא באופן אחר את הסתירה בין שתי המימרות לגבי אותו 'סיאנא': אֶלָּא באמת יתכן ששתי המימרות עוסקות באופן שיש בשולי הכובע רוחב טפח, ואין האיסור כלל משום עשיית אהל, ולֹא קַּשְׁיָא – אין קושיא וסתירה בין המימרות, הָא דְּמִיהָדַק – האופן שבו מותר לחובשו, הוא כאשר הכובע מהודק על הראש, ואינו עשוי ליפול. וְהָא דְּלֹא מִיהָדַּק – והאופן שבו אסור הוא בכובע שאינו מהודק על הראש, ועשוי ליפול, והאיסור הוא מחשש שיפול מראשו, ושיבא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין עשיית אהל בשבת: שָׁלַח לֵיהּ רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל לְרַב הוּנָא, אֵימָא לָן הַנָּךְ מִילֵּי מַעַלְיְתָא דַּאֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב – אמור לנו מאותם דברים מעולים שהיית רגיל לומר לנו בשם רב, תַּרְתֵּי בְּשַׁבַּתָּא וַחֲדָא בְּתוֹרָה – שנים מאותם דברים היו בהלכות שבת, ואחד בענין תורה. שָׁלַח לֵיהּ – שלח רב הונא לרמי בר יחזקאל את מימרותיו של רב, הָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא הַגּוּד בְּכִיסְכָיו – עור שמחוברות בו רצועות קבועות, מֻתָּר לִנְטוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, ואין בזה משום עשיית אהל, ועל ברייתא זו אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ בברייתא דין זה, אֶלָּא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הפורשׂים אותו יחד, כיון שהם יכולים להזהר בשעה שנוטים אותה שלא יאהיל כלל (רמב"ם), אֲבָל בְּאָדָם אֶחָד, שאינו יכול להזהר בזה, ויש לחשוש שיאהיל בשעה שנוטה את העור, אָסוּר.

אָמַר אַבַּיֵּי, כִּילָה הפרושׂה מעל המיטה, ויש בגגה טפח, אֲפִילוּ בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם אָסוּר לתלותה, כיון שאִי אֶפְשָׁר דְּלֹא מִינְתְּקָה פּוּרְתָּא – לא יתכן שלא תוגבה מעט מעל גבי הקרקע, ונעשה בכך אהל (רמב"ם). וְאִידָךְ מַאי הִיא – והדין הנוסף של רב מה הוא, דְּתַנְיָא בברייתא, כִּירָה שמבשלים עליה, שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מִיַרְכוֹתֶיהָ [-מרגליה], מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת [רק לצורך גופו או מקומו, שהרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור], אך אם ניטלו שְׁתַּיִם מרגליה, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כיון שאינה יכולה לעמוד כך, ובטלה לגמרי מתורת כלי, ואסורה בטלטול אפילו לצורך גופו או מקומו. וְרַב אָמַר, אֲפִילוּ אם ניטלה רגל אַחַת אָסוּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, אף שעדיין יש עליה תורת כלי, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע את אותה רגל במקומה שבכירה, והרי זה דומה למלאכת בונה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב.