מסכת שבת, פרק כ, שיעור 212

שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, אין תולין את המשמרת ביום טוב', וביארה הגמרא שטעם האיסור הוא משום 'עובדין דחול', שזו הנהגה של יום חול [העשויה להביא את האדם לידי מלאכה האסורה בשבת]. עתה מבארת הגמרא מה הוא האופן שבו ניתן לתלות משמרת ביום טוב: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מַעֲרִים אָדָם עַל הַשימוש במְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, ומניח את המשמרת כאילו כוונתו לִתְלוֹת בּוֹ רִמּוֹנִים, שזהו דבר המותר, וְתוֹלֶה בּוֹ שְׁמָרִים, כלומר, משתמש בו לסינון יין. אָמַר רַב הוּנָא, וְהוּא דְּתָלָה בּוֹ רִמּוֹנִים – ובתנאי שבאמת יתלה רימונים במשמרת, ואינו יכול להערים ולומר שכוונתו לתלות רימונים, ולאחר פריסתה לסנן בה יין מיד.

שואלת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן – ובמה שונה הערמה זו, שיש צורך לעשות בפועל את המעשה המותר, מהערמה אחרת ששנינו בברייתא, מְטִילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד – מותר להכין בחול המועד שיכר לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְאילו שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אָסוּר, אֶחָד [-בין] שֵׁכָר תְּמָרִים וְאֶחָד [-ובין] שֵׁכָר שְׂעוֹרִים. מוסיפה הברייתא, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁכָר יָשָׁן שהוא יכול לשתותו במועד, מַעֲרִים – רשאי להערים ולהכין שיכר נוסף, וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ, וּמוּתָּר, ואף שיש לו שיכר ישן. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי שיכר, לֹא מוֹכְחָא מִילְּתָא – אין הדבר ניכר, שיש לו שיכר ישן, ולכן מותר לו להכין שיכר חדש ולהשתמש בו במועד. אבל הָכָא – כאן, לגבי תליית משמרת ביום טוב, מוֹכְחָא מִילְּתָא – ניכר הדבר שתלה את המשמרת לשם סינון היין, ולכן אם רוצה להערים, עליו לתלות תחילה רימונים במשמרת ורק אחר כך לסנן בה גם יין.

אגב הסוגיא הקודמת, מביאה הגמרא מעשה בענין הערמה בשבת: אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו בני הישיבה לְרַב אַשִּׁי, חֲזִי מַר הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – יראה אדוני תלמיד חכם זה, וְרַב הוּנָא בַּר חֵיוָן שְׁמֵיהּ – שמו, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שרַב הוּנָא בַּר חֶלְיוֹן שְׁמֵיהּ, שהיה נוהג מנהגי הערמה על הדינים, וכך היה עושה, דְּשָׁקֵיל בְּרָא דְּתוּמָא – שהיה נוטל בשבת שן של שום, וּמַנָּח בְּבַרְזָא דְּדָנָא – ומניח בנקב שיש בחבית, כדי לסותמו, וְאָמַר – והיה אומר ומבאר את מעשיו, לְאַצְנוּעֵי קָא מִיכַוִינָא – כוונתי להצניע את השום כדי להשתמש בו, ולא כדי לסתום את הנקב. ועוד היה עושה, וְאָזֵיל וְנָאִים בְּמַעֲבְּרָא – והיה הולך בשבת ונרדם במעבורת של גויים, שידע שהם עתידים להפליג בשבת, וְעָבַר לְהַךְ גִּיסָא – והיתה המעבורת נוסעת בשבת ומעבירה אותו לצד השני של הנהר, שם היו לו פירות, וְסַיֵיר פֵּירֵי – והיה שומר את פירותיו שם, וְאָמַר – והיה אומר ומתרץ את מעשיו, לְמֵינָם קָא מִיכַוִינָא – כוונתי היתה לישון באותה מעבורת. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב אשי, הַעֲרָמָה (מדרבנן) [בִּדְּרַבָּנָן] הִיא – הרי זו הערמה באיסורים דרבנן, שכן האיסור לסתום נקב בחבית, או להפליג בספינה של גויים בשבת, זהו איסור דרבנן, אפילו אם היה עושה כן ללא הערמה, וְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לֹא אָתֵי לְמֶיעֱבַד לְכַתְּחִלָּה – ובתלמיד חכם אין לחשוש שיבא לעשות כן לכתחילה, ללא הערמה, שכן הוא יודע שהדבר אסור, ולכן אין למחות בו כשעושה כן דרך הערמה.

משנה

משמרת [-מסננת] שהיתה תלויה על גבי הכלי מערב שבת, ובתוכה שמרים המעורבים עם מעט יין, נוֹתְנִין – מותר לתת בשבת מַיִם עַל גַּבֵּי השְּׁמָרִים, בִּשְׁבִיל שֶׁיִצוֹלוּ – שיהיו צלולים, ויזוב כל היין המעורב בהם לתוך הכלי. וּמְסַנְּנִין אֶת הַיַּיִן בְּסוּדָרִין וּבִכְפִיפָה מִצְרִית – יין שהוא כבר צלול וראוי לשתיה, ואין שמרים מעורבים בו, מותר לסננו שוב בבד המיוחד לכך, או בסל של נצרים, ואין חוששים שיבא לסחוט את הבד, כיון שהוא מיועד לכך ואינו מקפיד עליו.

וְנוֹתְנִין בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל – מסננת שהניחו בה חרדל מערב שבת, מותר ליתן בשבת ביצה חיה בתוך החרדל, כדי שירד החלמון לתוך החרדל ויצהיבנו, אף שהחלבון נשאר למעלה, ואין בכך משום בורר, ובגמרא יתבאר טעם הדבר.

וְעוֹשִׂין יֵינֹמְלִין בַּשַּׁבָּת – מותר להכין בשבת משקה העשוי מתערובת יין ודבש ופלפלין, אף שיש קצת טורח בעשייתו וגם דרך להשאירו לזמן רב, ונחלקו תנאים מהו השיעור שמותר להכין ממנו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת, יעשה כמות

מועטה, בַּכּוֹס, ולא יותר. בְּיוֹם טוֹב, רשאי לעשות בַּ'לָּגִין', שהוא כלי גדול יותר מכוס. וּבַמּוֹעֵד – בחול המועד, שזמנו ארוך, רשאי לעשות אפילו בֶּחָבִית. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אין חילוק בין שבת, יום טוב וחול המועד, אלא הַכֹּל לְפִי הָאוֹרְחִין, ואם יש לו אורחים מרובים, רשאי להכין אף בשבת כמות גדולה [כך פירש המאירי, שרבי יהודה ורבי צדוק נחלקו בשיטת תנא קמא. אמנם מפירוש הרמב"ם משמע שתנא קמא זו דעה בפני עצמה, ולדבריו מותר להכין בשבת כל כמות שירצה, הגם שנמצא טורח גם עבור ימות החול].