מסכת שקלים, פרק ב, משנה ה
משנה ה: מוֹתַר שְׁקָלִים, חֻלִּין. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה, מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה. מוֹתַר עוֹלָה, לָעוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה, לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים, לַנְּזִירִים. מוֹתַר נָזִיר, לַנְּדָבָה. מוֹתַר עֲנִיִּים, לָעֲנִיִּים. מוֹתַר עָנִי, לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר שְׁבוּיִים, לַשְּׁבוּיִים. מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר הַמֵּתִים, לַמֵּתִים. מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:
משנתנו ממשיכה לבאר את דין האוסף מטבעות עבור קרבן מסוים, ולאחר שקנאו נותרו בידו מעות עודפים:
מוֹתַר שְׁקָלִים – מי שאסף מעות לצורך מחצית השקל, ונמצא שיש בידו יותר ממחצית השקל, הרי המותר חֻלִּין, והיינו כדעת בית הלל לעיל (מ"ג), שסתמה משנתנו כדבריהם. ממשיכה המשנה, מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה – אדם עני ביותר שמביא לחטאתו עשירית האיפה סולת, ואסף מעות לצורך כך, ונותרו מעות בידו, מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת – שארית של קן (-שני תורים או שני בני יונה) שמביאים הזב, הזבה והיולדת, וְכן חַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת שמביא האדם מן הבהמה, מוֹתְרֵיהֶן – הנותר מהמעות שנאספו לצורך קנייתן, נְדָבָה – ניתנות לקופה שבמקדש שמקריבים ממנה קרבנות נדבה בזמן שהמזבח שמם.
מסכמת המשנה: זֶה הַכְּלָל, כָּל דבר שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה.
עתה מבארת המשנה דינים של קרבנות שונים, מה עושים עם מותריהם: מוֹתַר עוֹלָה – אסף מעות והקדישם לשם עולה, ונותר ממון לאחר קניית הקרבן, משתמשים במותר לְקרבנות עוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה, לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח, שאי אפשר להביא בו קרבן פסח נוסף שלא בזמנו, לַשְּׁלָמִים, כיון שנאמר 'וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר', והרי אין הפסח בא מן הבקר, אלא ללמד שמותר הפסח יהא לדבר שבא מן הצאן והבקר, והיינו קרבנות שְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים – אם אספו מעות לקרבנות של נזירים עניים, ונותרו מעות, לַנְּזִירִים – ישתמשו בהם לצורך קרבנות של נזירים אחרים. מוֹתַר נָזִיר – אם נזיר אסף מעות לצורך קרבנותיו, ונותרו מהם מעות מיותרים, יהיו המעות לְקרבנות נְּדָבָה.
עתה מביאה המשנה את דינם של כספים שנאספו לצורך דברים אחרים, שאינם קרבנות, ונותרו מעות עודפים, כיצד נוהגים בהם: מוֹתַר עֲנִיִּים – אם אספו מעות לצורך עניים מסוימים, ונותרו מעות מיותרים, לְעֲנִיִּים – ישתמשו במעות לצורך עניים אחרים. מוֹתַר עָנִי – אספו מעות לצורך עני מסוים, כגון לקנות לו מלבוש, ונותרו מעות מיותרים, יינתן המותר לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר שְׁבוּיִים – אם אספו מעות לפדיון שבויים, ונותרו מעות, לִשְּׁבוּיִים – ישמרו אותם עד שיזדמנו שבויים אחרים, ויפדום בהם. מוֹתַר שָׁבוּי – אם אספו מעות לצורך פדיון שבוי מסוים, ונותרו מעות, יינתנו המעות לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר הַמֵּתִים – אספו מעות לצורך הוצאות קבורת מתים עניים, ונותרו, לְמֵּתִים – ישמרום לצורך מתים אחרים, שיצטרכו לקוברם. מוֹתַר הַמֵּת – אספו מעות לצורך הוצאות קבורת מת מסוים, ונותרו מעות, יינתנו לְיוֹרְשָׁיו של אותו מת, ואף שיש בכך זלזול במת, מוחל המת על כבודו להנאת יורשיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, כיון שיש ספק אם מוחל הוא על כבודו עבור יורשיו או לא, ומספק אסור להשתמש במעות. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, ודאי אין המת מוחל על כבודו, ולכן מוֹתַר הַמֵּת, בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ – מצבה עַל קִבְרוֹ:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
