מסכת תענית, פסקי הלכות, פרק א (ב) ופרק ב (א)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
יא. אין גוזרים תענית על הציבור בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים. אבל אם התחילו בסדר תעניות של הגשמים, מתענים אפילו בימים אלו.
יב. המתענה תענית יחיד, על צרה או על חולה, ובאמצע התענית עברה הצרה או התרפא החולה, עליו להשלים את תעניתו עד סופה.
יג. ההולך ממקום שגזרו תענית למקום אחר, עליו להתענות תענית שלימה. וההולך ממקום שאין מתענים בו למקום שגזרו בו תענית, עליו להתענות עם בני המקום. ואם שכח ואכל ושתה, לא יראה עצמו בפניהם כשהוא שבע, ולא ינהג עידונים בעצמו.
יד. אדם שיש לו אוכל ברווח בשנות בצורת, ואינו אוכל ברווח אלא מרעיב את עצמו כדי להשתתף בצער הציבור, ניצל ממיתה משונה.
טו. בשנות בצורת אסור לאדם לשמש מיטתו, כדי להשתתף בצער הציבור. אבל מי שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה משמש מיטתו גם בשנים אלו.
טז. כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.
יז. הרוצה להתענות תענית יחיד, צריך לקבל זאת על עצמו בתפילת מנחה של ערב התענית, ומזכיר 'עננו' ביום התענית. ואם לא קיבל על עצמו, גם אם התענה מהלילה, אין זו תענית, ואינו אומר 'עננו'.
יח. ביום התענית אין לאכול ולשתות עד סיום היום, ואם אכל קודם שקיעת החמה, אין זו תענית.
יט. אף על פי שתענית יחיד מתחילה בעלות השחר, אם ישן בתחילת הלילה, והתעורר משנתו קודם עלות השחר, אסור לו לאכול. אבל אם לא ישן ממש, אפילו אם היה מתנמנם מעט, ואפילו אם סיים סעודתו וסילק את השולחן, רשאי לחזור ולאכול עד עלות השחר.
כ. בתעניות המתחילות בלילה, רשאי לאכול ולשתות עד שקיעת החמה. אך אם קיבל עליו את התענית קודם לכן, אסור לו לאכול ולשתות.
כא. השרוי בתענית רשאי לטעום את המאכל, בשיעור שעד רביעית, ויזהר שלא לבלוע כלום. ובאופן זה אינו צריך לברך.
כב. הנודר להתענות 'יום' סתם, והתחיל להתענות ביום מסוים, ושכח ואכל, איבד את תעניתו ורשאי להמשיך לאכול, ויתענה ביום אחר. ואם רק טעם, לא איבד את תעניתו.
כג. הנודר להתענות ביום מסוים, ושכח ואכל באמצע היום, לא יאכל עוד אלא ימשיך בתעניתו.
כד. אדם שהתחיל להתענות תענית יחיד, רשאי באמצע היום לבטל את תעניתו ולאכול, ולהתענות ביום אחר.
כה. תענית חלום מועילה רק ביום שלמחרת החלום, ולכן אי אפשר לבטלה ולהתענות ביום אחר.
כו. המתענה, בין תענית יחיד ובין תענית ציבור, אומר 'עננו' בתפילתו בתוך ברכת 'שומע תפילה', בערבית שחרית ומנחה, ואם שכח אינו חוזר.
כז. שליח ציבור, בתענית ציבור, אומר 'עננו' כברכה בפני עצמה, לאחר 'גואל ישראל'.
כח. אם הגיע ראש חדש כסליו ועדיין לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים שלש תעניות על כל הציבור, ותעניות אלו מתחילות בבוקר, ומותרים בהם במלאכה, ברחיצה וכו'.
כט. אם לאחר שלש תעניות אלו עדיין לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים על כל הציבור שלש תעניות חמורות יותר, שהם מתחילות מהלילה, ואסורים בהן במלאכה, ברחיצה וכו', ומחמת כן אף נועלים את המרחצאות.
ל. בתעניות אלו יושבים מהבוקר ועד חצות היום ומעיינים בענייני העיר, שמא יש בידם גזל וחמס, ומפייסים את הנגזלים. מחצות היום ועד רבע היום האחרון קוראים בתורה ומפטירים בנביא. וברבע היום האחרון מתפללים ומבקשים רחמים.
לא. בשלש התעניות הראשונות, שהן קלות בכך שהן מתחילות בבוקר, אין עוברות ומניקות מתענות. וכן בשבע אחרונות, הגם שהן חמורות בכך שהן מתחילות מהלילה, מכל מקום כיון שהן מרובות, לא החמירו על המעוברות והמניקות, ואינן מתענות בהן. אבל בשלש אמצעיות, שהן חמורות בכך שהן מתחילות בערב, ואינן מרובות, גם עוברות ומניקות מתענות.
לב. איסור 'רחיצה' האמור בשלש תעניות אמצעיות ובשבע האחרונות, הוא רק ברחיצת כל גופו, אך מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ואיסור מלאכה הוא רק ביום, אבל בלילה מותר לעסוק במלאכה.
לג. איסור 'נעילת הסנדל' הוא רק בעיר, אבל המהלך בדרך מותר בנעילת הסנדל. ודין זה הוא גם באבל ומנודה, וגם בתשעה באב.
לד. אָבֵל, אסור ברחיצת גופו בין במים חמים ובין במים קרים, וכן אסור הוא ברחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמים, אך מותר לו לרוחצם במים קרים. ואסור לו לסוך אפילו מקצת גופו בשמן, אלא אם כן עושה כן כדי להעביר את הזוהמה.
לה. אם עברו שלש התעניות האמצעיות ועדיין לא ירדו גשמים, בית דין גוזרים על הציבור עוד שבע תעניות, החמורות יותר מהשלש האמצעיות בכך שמוסיפים בהם ברכות בתפילת שמונה עשרה, ותוקעים בשופרות, ונועלים את החנויות.
לו. הגם שבשבע תעניות אלו נועלים את החנויות, בתעניות החלות ביום שני מותר לפתוח את החנויות מעט עם חשיכה, לקנות מאכלים לסעודת הלילה, אך אין מוציאים את הסחורה החוצה. ובחמישי מותר לפתוח כרגיל, משום כבוד השבת, אבל אם יש שני פתחים לחנות, פותח רק אחד מהם, אלא אם כן יש כסא כנגד הפתח, שאין ניכרת הפתיחה לרשות הרבים, שאז מותר לפתוח אפילו שני פתחים.
לח. בבבל, שאין הגשמים שם הכרחיים כל כך לקיום האדם, גם כשמתענים על עצירת הגשמים אין תעניות אלו חמורות כל כך, ומותרים בנעילת הסנדל ובשאר חומרות הנוהגות רק בתעניות ציבור שבארץ ישראל.
לט. אם עברו גם שבע התעניות הללו ולא ירדו גשמים, אין גוזרים תעניות נוספות, לפי שכבר עבר הזמן הראוי לירידת גשמים.
מ. אמנם בשאר צרות שמתענים עליהם, אין פוסקים מלהתענות עד שייענו מן השמים ותיפסק הצרה.
מא. יהודים הגרים בחוץ לארץ, במקום שבו זקוקים לגשמים גם בקיץ, אינם אומרים 'ותן טל ומטר לברכה' בברכת השנים, אלא בברכת 'שומע תפילה'.
מב. אם לאחר שבע התעניות הללו לא ירדו גשמים, ממעטים במשא ומתן, בבניה של שמחה כגון בית חתנות, בנטיעה של שמחה כגון אילן שנוטעים לצל עבור המלכים, באירוסין ונישואין, ובשאלת שלום בין אדם לחבירו, ונוהגים כבני אדם הנזופים לפני המקום. אבל אם היה כותלו נוטה ליפול, מותר לסותרו ולבנותו מחדש.
מג. תלמידי חכמים ממשיכים להתענות על הגשמים עד סוף חודש ניסן שיש עדיין קצת תועלת בירידת הגשמים], אך מכאן ואילך אין מתענים, לפי שירידת גשמים באותו זמן בפעם הראשונה, זהו סימן קללה אך אם כבר ירדו גשמים, אין ירידתם לאחר ניסן נחשבת סימן קללה].
מד. באותו זמן של עצירת גשמים תלמידי חכמים אינם נוהגים בשאילת שלום כלל, ואם שאל עם הארץ לשלום החכם, משיב לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש, ומתעטפים ויושבים כאבלים ומנודים עד שירחמו עליהם מן השמים.
מה. אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בתפילה לפני הציבור ועבור הציבור, אלא אם כן הוא בטוח שייענה מן השמים.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת תענית, פרק שני (א)
א. בשלש תעניות ראשונות, ובשלש תעניות אמצעיות, מתפללים בבית הכנסת כדרכם.
ב. בשבע תעניות אחרונות מוציאים את ארון הקודש לרחוב העיר, כאומרים, כלי צנוע היה לנו, ובעוונותנו נתבזה.
ג. ומתפללים ברחובה של עיר, והיינו כדי להתבזות בפרהסיא, ויכנע ליבם לחזור בתשובה. או כדי לנהוג מנהג גלות, שמא על ידי זה יתכפרו חטאיהם.
ד. ונותנים אפר שריפה על גבי הארון, כביכול אף ה' משתתף בצער הציבור. וכן נותנים אפר בראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד מהאנשים נותן בראש עצמו, במקום הנחת תפילין, כאומרים הרי אנו לפניך כעפר, או כדי להזכיר אפרו של יצחק אבינו, כאילו נשרף על גבי המזבח.
ה. הזקן שבהם מעורר אותם לתשובה ואומר להם שהעיקר הוא החזרה בתשובה, ולא התענית. ואם אין שם זקן חכם, אומר כן חכם אף שאינו זקן, ואם אין זקן ואין חכם, אומר כן אדם בעל צורה, שדבריו מתקבלים.
ו. ומתכסים בשקים העשויים משיער עיזים, כאומרים לפני ה', הרי אנו נחשבים לפניך כבהמה ותרחם עלינו כמו שאתה מרחם על בעלי חיים (מנורת המאור), או שמתוך כך ייכנע ליבם ויחזרו בתשובה להיות כבני אדם המעולים (לבוש)].
ז. בימי התענית יוצאים לבית הקברות, כדי להכניע את הלב, כאומרים לפני ה' 'הרי אנו חשובים לפניך כמתים', או כדי שיבקשו המתים רחמים על החיים.
ח. המתוודה על עבירה ואינו מתקן אותה, כגון שגזל ואינו משיב, הרי זה כטובל מטומאתו כששרץ מת בידו, ואין זו תשובה.
ט. בימי התענית עובר כשליח ציבור אדם זקן, הרגיל בסדר התפילה ומעלת הרגילות בתפילה קודמת למעלת 'זקן' או 'חכם'], ויש לו בנים שעליו לפרנסם, וביתו ריק מעבירות, ויש לו עבודה בשדה וזקוק הוא לגשמים, ולא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, שפל ברך, מרוצה לעם, יש לו נעימות וקולו ערב, רגיל לקרות בכתבי הקודש ובתורה שבעל פה, ובקי בכל הברכות.
י. בתפילה זו מוסיפים שש ברכות על שמונה עשרה ברכות הרגילות שבכל תפילה, וכך סדר הברכות והחתימות: בברכת גואל ישראל מוסיף לפני החתימה 'מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתנו ביום הזה', וחותם 'גואל ישראל'. בשניה אומר פסוקי זכרונות, ומסיים 'מי שענה את אבותינו בים סוף' כו', וחותם 'בא"י זוכר הנשכחות'. בשלישית אומר פסוקי שופרות, ומסיים 'מי שענה את יהושע בגלגל' כו', וחותם 'שומע תרועה'. ברביעית אומר 'אל ה' בצרתה לי' ומסיים 'מי שענה לשמואל במצפה' כו', וחותם 'שומע צעקה'. בחמישית אומר 'אשא עיני אל ההרים', ומסיים 'מי שענה את אליהו בהר הכרמל' כו', וחותם 'שומע תפילה'. בשישית אומר 'ממעמקים קראתיך ה", ומסיים 'מי שענה ליונה במעי הדגה', וחותם 'העונה בעת צרה'. בשביעית אומר 'תפילה לעני כי יעטוף' ומסיים 'מי שענה לדוד ושלמה בנו בירושלים' וחותם 'המרחם על הארץ'.
(ספר יוחסין)
