מסכת תענית, פרק ב, שיעור 13

שנינו במשנה, 'מוציאין את התיבה לרחובה של עיר', ומובן מכך שגם הציבור יוצא להתפלל ברחובה של עיר. מבררת הגמרא, לָמָּה יוֹצְאִים לָרְחוֹב, ואין מתפללים בבית הכנסת. אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, לוֹמַר – הרי זה כאילו אומרים, צָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא, אולי על ידי זה יכנע לבבנו יותר, ותהא תשובתינו שלימה (מאירי). רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, טעם אחר יש לדבר, הרי זה כאילו אומרים, גָּלִינוּ ממקומנו אל הרחוב, וְגָלוּתֵינוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני הטעמים הללו. ומבארת, דְּגָלוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָא לְבֵי כְּנִישְׁתָא – באופן שיוצאים מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר, יש בכך משום גלות, אך אין בכך משום התבזות בפרהסיא.

ממשיכה הגמרא ומבררת, לָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הרי זה כאומרים, כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ, וְנִתְבַּזָּה בַּעֲוֹנֵינוּ, ועל ידי זה מגדילים את הרעדה בלבבות (מאירי).

לָמָּה מִתְכַּסִין בְּשַׂקִין, (ואף שלא מוזכר במשנה שהיו עושים כן, ידוע שכן היה מנהגם (ר"ן), וגם מדוייק כן ממשמעות לשון המשנה, שאומרים להם 'לא נאמר באנשי נינוה וירא האלוקים את שקם ואת תעניתם', ומשמע שמכל מקום לבשו שקים, אלא שאין זה העיקר, ומדוע עושים כן (מאירי)). אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, לוֹמַר – הרי זה כאילו אנו אומרים לפני ה', הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כִּבְהֵמָה, שהרי השק עשוי משיער של עיזים (ותרחם עלינו כמו שאתה מרחם על בעלי חיים (מנורת המאור), או שמתוך כך יכנע לבם ויחזרו בתשובה להיות כבני אדם המעולים (לבוש)).

לָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, כלומר, על גבי התיבה, שספר התורה מונח בה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, כְּלוֹמַר, 'עִמּוֹ אָנוֹכִי בְּצָרָה' (תהילים צא טו), שבשעה שישראל בצער אף הקדוש ברוך הוא כביכול מצטער עמם, ולכן מניחים אפר גם על התיבה, מקומו של ספר התורה.

לָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כמבואר במשנתנו, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בטעם דין זה רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא וְרַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, חַד מהם אָמַר, טעם הדבר הוא כאילו אנו אומרים לה' הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּעָפָר. וְחַד אָמַר, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוֹר לנו ה' את אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק, כאילו נשרף על גבי המזבח, וִירַחֵם עָלֵינוּ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו. אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק הוא לגבי נתינת עָפָר סְתָם, שאינו אפר שריפה, אם הטעם הוא משום שאנו חשובים כעפר, די בכך. ואם הטעם הוא כדי להזכיר זכותו של יצחק אבינו, יש צורך דווקא באפר שריפה.

וְלָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת (אף שאין זה מוזכר במשנה, כך היה מנהגם, לצאת לאחר התפילה לבית הקברות (ר"ן)), פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא וְרַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר, כאילו אנו אומרים לפני ה' הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כַּמֵּתִים, ויכניעו בכך את ליבם (ריטב"א). וְחַד אָמַר, כְּדֵי שֶּׁיְּבַקְּשׁוּ המֵתִים רַחֲמִים עָלֵינוּ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִבְרֵי גּוֹיִים, שאם הטעם שהולכים לבית הקברות הוא כדי להכניע את הלב, אפשר ללכת גם לבתי קברות של גויים, ואם הטעם הוא כדי שיבקשו רחמים, הרי הגוים אינם יכולים לבקש רחמים אפילו על עצמם, וכל שכן עלינו.

™˜

שנינו במשנה, 'וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אִם יֵשׁ שָׁם זָקֵן חָכָם, אוֹמֵר זָקֵן חָכָם. אֵין שָׁם זָקֵן חָכָם, אוֹמֵר חָכָם, אף שאינו זקן. ואם אין שם חכם כלל, יאמר הזקן, אף שאינו חכם. אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה – בעל קומה נאה, כדי שיישמעו ויתקבלו דבריו. וכך אומר, אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִין שיתרצה לנו ה', אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִין, ואילו השק והתענית מועילים רק להכניע את הלב, שֶׁכֵּן מָּצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא נאמר (יונה ג י) 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ' כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה'.