מסכת תענית, פרק ד, שיעור 27

משנה

עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב (ובגמרא יבואר באיזו סעודה מדובר), לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וְכן לֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, די בכך שיְשַׁנֶּה מהרגלו, ובגמרא יבואר כיצד הוא השינוי. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה הפיכת המיטה שהיתה דרכם לשבת עליה, כדרך האבלים בזמנם, שהיו הופכים את המיטות ויושבים על הקרקע, וסובר רבי יהודה שאף בתשעה באב יש לנהוג כן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים – לא הסכימו חכמים לדבריו, אלא סוברים הם שאין צורך בכפיית המטה בתשעה באב.

גמרא

הגמרא מבארת את המחלוקת בענין כפיית המטה בתשעה באב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים שיש לכפות את המטה בתשעה באב, כיון שעֲשָׂאוּהוּ – החשיבו חכמים את האדם בתשעה באב כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, דְּאֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת, וְאֵינוֹ חַיָּיב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה.

שנינו במשנה, ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דינים אלו, שאסור לאכול שני תבשילים, ואסורים בבשר ויין, אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – מחצות היום של ערב תשעה באב והלאה, אֲבָל מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה – קודם חצות היום, מֻתָּר.

דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דינים אלו, אֶלָּא בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ – סעודה האחרונה שאוכל האדם קודם התענית, ואינו עתיד לאכול אחריה סעודה נוספת (אף שעשוי לאכול אחר כך אכילת עראי), אֲבָל בִּסְעוּדָה שֶּׁאֵין מַפְסִיק בָּהּ, מֻתָּר לאכול שני תבשילים, ומותר בבשר וביין. מוסיפה הגמרא, וְתַּרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא – שני דינים אלו נאמרו להקל בהם, שאם אוכל קודם חצות, אפילו אם זו סעודה המפסקת, אין איסורים אלו נוהגים בו. ואם אוכל סעודה שאינה מפסקת, אף שאוכלה לאחר חצות, אין האיסורים הללו נוהגים בו. וּצְרִיכָא – והוצרך רב להשמיע שני דינים אלו, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן – אם היה רב משמיע את ההיתר בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ לְחוּדָהּ (-לבדה), הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאיסור זה נוהג אֲפִילוּ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה, קודם חצות היום, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב שהאיסור הוא רק מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה. וְאִי אַשְׁמְעִינָן שהאיסור הוא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה לְחוּדָהּ (-בלבד), הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאיסור זה הוא אֲפִילוּ בִּסְעוּדָה שֶּׁאֵין מַפְסִיק בָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב שהאיסור הוא רק בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ, אבל אם אינו מפסיק בסעודה זו, אפילו שהיא אחר חצות היום, אין בה איסורים אלו.

הגמרא מביאה ברייתות שבהן מבוארים דינים אלו שאמר רב: תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא קַמָּא – שנינו בברייתא כמו הדין הראשון שאמר רב, וְתַנְיָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא – ושנינו בברייתא אחרת כמו הדין האחרון שאמר רב, תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא, הַסּוֹעֵד עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, אִם עָתִיד לִסְעֹד סְעוּדָה אַחֶרֶת קודם התענית, מֻתָּר לִסְעֹד בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן, וְאִם לַאו – אם אינו עתיד לאכול סעודה נוספת, אָסוּר. תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא קַמָּא, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.

שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כֵּיצַד מְשַׁנֶּה, כל אדם לפי הרגליו, אם הָיָה אותו אדם רָגִיל לֶאֱכוֹל שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁילִין, אוֹכֵל מִין אֶחָד. הָיָה רָגִיל לִסְעֹד בַּעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, הסועדים עימו לכבודו, ממעט וסוֹעֵד בַּחֲמִשָּׁה. הָיָה רָגִיל לִשְׁתּוֹת בַּעֲשָׂרָה כּוֹסוֹת, ממעט ושׁוֹתֶה בַּחֲמִשָּׁה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – לאחר חצות היום, אֲבָל מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה, והיינו קודם חצות, הכל מֻתָּר.