מסכת תרומות, פרק ו, משנה א2

המשך משנה א: אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:

המשך משנה א: אֶחָד האוכל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאֶחָד האוכל תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ, וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁהּ – ואם חזר ואכל את אותו חומש, דינו כאוכל תרומה, ומוסיף חומש על אותו חומש ראשון. וכשבא לשלם את דמי התרומה שאכל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם בפירות של תְּרוּמָה, שהרי הם שייכים לכהן ממילא, ואינו יכול לפרוע בהם את חובו, אֶלָּא משלם את הקרן והחומש מפירות של חֻלִּין מְתֻקָּנִים – שהופרשו מהם תרומות ומעשרות, וְהֵם [-אותם חולין] נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, שנאמר 'ונתן לכהן את הקדש', ודרשו חכמים שיתן לו פירות הראויים להיות קודש. וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה – ואם חזר ואכל את אותם חולין שנעשו תרומה, ושילם תחתיהם חולין אחרים, אף אותם חולין נעשים תרומה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל, כיון שגזירת הכתוב היא שישלם חולין הראויים להיעשות תרומה, ואינו יכול לפטור את עצמו אפילו בתשלומי דמים, ממילא אינו יכול להפטר אף על ידי מחילת הכהן.