מסכת תרומות, פרק ז, משנה ב

משנה ב: בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְרוּמָה, מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וָזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה:

משנה ב: בַּת כֹּהֵן, שבהיותה בבית אביה היתה רשאית לאכול בתרומה, שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, ועתה היא אסורה לאכול בתרומה, וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְרוּמָה, שלא כדין, מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן, ככל גזלן, שהרי אכלה תרומה שאינה שלה, וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ, כיון שבפרשה זו נאמרה לשון 'זר', ואין היא נחשבת כזרה, שהרי היתה רשאית לאכול בתרומה קודם נישואיה, וגם עתה יתכן שתחזור להיתרה, אם ימות בעלה ללא ילדים, וְאם זינתה מִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה, שנאמר 'וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף', ודין זה הוא בין אם נישאת לכהן ובין אם נישאת לישראל.

אבל בת כהן שנִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין, כגון חלל או נתין או ממזר, שנתחללה בנישואין אלו ואף אם ימות בעלה ללא ילדים לא תחזור להיתרה הראשון, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, וְאם זינתה מִיתָתָהּ בְּחֶנֶק, כיון שנאמר באותו פסוק 'ובת איש כהן כי תחל לזנות', ללמד שהפסוק עוסק רק במי שלולא זנות זו היתה ראויה לחזור לבית אביה, יצאה זו שבין כך כבר התחללה ולא היהת ראויה לחזור לבית אביה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וָזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, כיון שנאמר לשון 'זר' והיינו רק מי שהיה זר מתחילה ועד סוף, וזו היתה ראויה בנעוריה לאכול בתרומה, וְאם זינו מִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה, כיון שנאמר 'בת איש כהן', לרבות כל מי שהיא בת כהן, אף אם התחללה בנישואיה.