מסכת תרומות, פרק י, משנה י

משנה י: כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

משנה י: כָּל הירקות הַנִּכְבָּשִׁים במים ומלח זֶה עִם זֶה – ירקות תרומה עם ירקות חולין, מֻתָּרִים, ואין התרומה אוסרת את החולין לעשותה כמותה, אֶלָּא – מלבד הכבושים עִם הַחֲסִית, וזהו כינוי למיני ירקות חריפים, שהם שום, בצל, לוף וכרתי, שמתוך חריפותם הם נותנים טעם בירקות הנכבשים עמהם. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין שנכבשה עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, או יָרָק שֶׁל חֻלִּין שנכבש עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר, כיון שהתרומה היא החריפה, ונותנת טעם בחולין. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, כיון שאין התרומה חריפה אינה נותנת טעם בחולין, מֻתָּר. וסובר התנא של משנתנו שאמנם ירקות של תרומה שאינם חריפים אינם אוסרים על ידי כבישה, אך אם הם מבושלים או שלוקים, הרי הם אוסרים (ובמשנה הבאה תובא דעת החולק על דין זה).