מצוה נח) מצות בית דין לדון בדין טוען ונטען
פרשת משפטים
"על כל דבר פשע… אשר יאמר כי הוא זה…" (שמות כב ח)
מצות עשה לדון בדין טוען ונטען, כלומר שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו באיזה ענין או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר 'על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה', ופירשו חז"ל את הלשון 'כי הוא זה', שאין נשבעים מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה, אבל אם יאמר שלא היו דברים מעולם, או שיאמר החזרתי הכל במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. אבל אם הוא מודה שהוא שומר ושלא החזיר, אך טוען טענה הפוטרת אותו, כגון טענת אונס או גניבה אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חייב להשבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה.
שורש הדינים ידוע.
ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבים לדון, באנשים, הראויים לדון. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין, אם יש כח בידו לעשות דין, ביטל עשה, ועונשו גדול מאד, שגורם חורבן לארץ, שאין הארץ מתיישבת אלא בדין, וכמו שאמרו חז"ל על שלשה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין.
וזאת אחת מן המצוות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, ואף אומות העולם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.
