מצוה פח) מצוות חגיגה ברגלים

פרשת משפטים

"שלש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג יד)

מצוות עשה לחגוג ברגלים, והיינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, לפני פסח, שבועות וסוכות, כדי שנהיה שם בזמן החג, שנאמר 'שלש רגלים תחג לי בשנה'. וענין החגיגה הוא שנעלה שם עם קרבן, ונקריבהו שלמים לכבוד החג.

משרשי מצוה זו, לפי שאין זה ראוי לבוא לפני הקב"ה בידים ריקות, ואף על פי שהאמת היא שאין הקב"ה צריך דבר מידינו, כמו שכתוב 'אם ארעב לא אומר לך', אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואים כאילו נעמוד לפניו (ובאמת שבעמוד בני האדם בבית המקדש, קרובים הם אל הטוב יותר ממה שיהיו בשאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם) ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נהיה מוכנים לקבלת הטובה ותתעלה נפשנו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם.

מדיני המצוה, שקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, וחייב האדם לעלות לירושלים על כל פנים בקרבן בידו או בכסף שיקנה בו קרבן בירושלים, אבל לא בשוה כסף. ואם לא הקריב קרבנו ביום הראשון, יש לו תשלומים כל שבעת הימים שאחריו, ובתנאי שהאדם עצמו היה שם ביום הראשון.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ולא בנשים, וכן פטורים ממצוה זו חולה, זקן, מפונק שאינו יכול להלך ברגליו, ועבדים. וחייבים לעלות לרגל אף בני אדם שיש להם אומנות מאוסה, והם מקובלים לפני ה' כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני ה', ולא האומנות, כל זמן שעושים אותה בנאמנות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת עֲשֵׂה לָחֹג בָּרְגָלִים, וְהַיְנוּ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לַעֲלוֹת לָרֶגֶל לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, סָמוּךְ לְפֶסַח וְשָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת, כְּדֵי שֶׁנָּחֹג שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יד) 'שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה'. וּמֵעִנְיַן הַחֲגִיגָה הוּא שֶׁנַּעֲלֶה שָׁם עִם קָרְבָּן, וְנַקְרִיבֵהוּ שְּׁלָמִים לִכְבוֹד הֶחָג. וְנִכְפְּלָה מִצְוָה זוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בַּתּוֹרָה, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בָּרֶגֶל, וְאַחַת מֵהֶן הִיא חֲגִיגָה.

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, לְפִי שֶּׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לָבוֹא בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר מִיָּדֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים נ יב) 'אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ', אַף עַל פִּי כֵּן כֵּיוָן שֶׁבְּדִמְיוֹן מַחְשַׁבְתֵּנוּ אֲנַחְנוּ רוֹאִים כְּאִילּוּ נַעֲמֹד לְפָנָיו בִּהְיוֹתֵנוּ שָׁם, וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁאָכֵן הַנְּפָשׁוֹת קְרוֹבוֹת אֶל הַטּוֹב בַּמָּקוֹם הַהוּא יוֹתֵר מִשְּׁאָר מְקוֹמוֹת, וְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ מֵאִיר עֲלֵיהֶם שָׁם, עַל כֵּן רָאוּי לָנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּן בָּעֵת הַהִיא, כִּי בִּפְעֻלַּת הַקָּרְבָּן נָכִין אֶת עַצְמֵנוּ לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה, וְתִתְעַלֶּה נַפְשֵׁנוּ מַעְלָה מַעְלָה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁקָּרְבָּנוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם שִׁעוּר, אֶלָּא אֲפִילוּ אֶחָד יַסְפִּיק, בֵּין בְּהֵמָה וּבֵין עוֹף, תּוֹר אוֹ גּוֹזָל. וְחַיָּב הָאָדָם לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּקָרְבָּן מַמָּשׁ שֶׁבְּיָדוֹ, אוֹ בְּכֶסֶף שֶּׁיִּקְנֶה בּוֹ קָרְבָּן בִּירוּשָׁלַיִם, אֲבָל אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אִם עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם עִם שָׁוֶה כֶּסֶף. וְאִם לֹא הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִים כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וּבִתְנַאי שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ יִהְיֶה שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָם, בְּאֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בַּנָּשִׁים. וְגַם בַּאֲנָשִׁים יֵשׁ הַפְּטוּרִים מִמִּצְוָה זוֹ, וְהֵם הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא אֲפִילוּ בְּאַחַת מֵעֵינָיו, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁהוּא מְפֻנָּק מְאֹד עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. וְכֵן טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, וַעֲבָדִים כְּנַעֲנִיִּים, פְּטוּרִים. אֲבָל כָּל שְׁאָר הָאֲנָשִׁים, חַיָּבִים. וַאֲפִילוּ יֵשׁ לָהֶן אוּמָנוּת מְכֹעֶרֶת, כְּגוֹן הָאֹסֵף צוֹאַת כְּלָבִים, וְכוֹרֶה נְחֹשֶׁת, וּמְעַבֵּד עוֹרוֹת, מְטַהֲרִים גּוּפָם וּמַלְבּוּשָׁם וְעוֹלִים לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ, וְהֵם מְקֻבָּלִים לְפָנָיו כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, שֶׁטִּנּוּף הַנֶּפֶשׁ הוּא הַמַּמְאִיס בְּנֵי אָדָם לִפְנֵי ה', וְלֹא הָאוּמָנוּת, כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ בְּנֶאֱמָנוּת. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ, וְנִרְאָה בָּעֲזָרָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג וְלֹא הֵבִיא קָרְבָּן, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְגַם עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) 'וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם' (אָמְנָם לְהַלָּן (מצוה תצ) מַשְׁמַע שֶּׁלָּאו זֶה שַׁיָּךְ רַק בְּמִי שֶׁלֹּא הֵבִיא עוֹלַת רְאִיָּה, וְלֹא בְּמִי שֶׁלֹּא הֵבִיא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה).