מצוה קסז) שלא יאכל טמא מן הקדשים

פרשת תזריע

"בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב ד)

מצוות לא תעשה, שלא יאכל אדם טמא מן הקדשים, עד שיטבול ויגיע הלילה שלאחר טבילתו. ואם הוא טמא שצריך כפרה, לא יאכל בקדשים עד שיביא כפרתו, שנאמר 'בכל קדש לא תגע'.

משרשי המצוה, מה שכתבנו לעיל, לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם.

נוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, באנשים ובנשים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יֹאכַל טָמֵא מִן הַקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיִּטְבֹּל, וְתִשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ לְגַמְרֵי, וְהוּא זְמַן צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְאִם הוּא טָמֵא שֶׁצָּרִיךְ כַּפָּרָה, לֹא יֹאכַל מֵהַקֳּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ד) 'בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא', וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל, כְּשֵׁם שֶׁהַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ בְּטֻמְאָה חַיָּב כָּרֵת, אַף הָאוֹכֵל קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה חַיָּב כָּרֵת.

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוות צה, צח) לְהַגְדִּיל כְּבוֹד הַבַּיִת וּלְהַדְּרוֹ בְּכָל יְכֹלְתֵנוּ, כִּי תַּכְלִית בְּנִיַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִיא כְּדֵי לִקְבֹּעַ מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנָקִי בְּתַכְלִית הַנְּקִיּוּת, לְטַהֵר שָׁם מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אִישׁ וּלְתַקֵּן לְבָבָם אֵלָיו בּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַעֲלֶה שִׂכְלֵנוּ וְיִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הָעֶלְיוֹן, וְצִוָּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת בּוֹ דְּבָרִים לְהַגְדָּלַת הַבַּיִת לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כְּפִי שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְכַּבֵּד בְּבָתֵּיהֶם, וּכְדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יִרְאֵהוּ הָאָדָם יִכָּנְסוּ בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה. וּכְדֵי לִקְבֹּעַ בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ יִרְאַת הַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו נִצְטַוֵּינוּ שֶׁיֵּאָכְלוּ הַקֳּדָשִׁים רַק עַל יְדֵי הַטְּהוֹרִים, כִּי הַטָּהֳרָה הִיא מַעֲלָה וְכָבוֹד בָּאָדָם, כַּיָּדוּעַ לְכָל מֵבִין.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁהַטֻּמְאָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ בַּאֲכִילַת קֹדֶשׁ הִיא כְּשֶׁנִּטְמָא הָאָדָם בְּטֻמְאָה דְּאוֹרַיְתָא שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְעוֹד אָמְרוּ (זבחים לד.) שֶּׁאֵין הַטָּמֵא חַיָּב עַל אֲכִילַת קוֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה בּוֹ הָעֲבוֹדָה הַמַּתִּירָה אוֹתוֹ בָּאֲכִילָה לִטְהוֹרִים.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וּבְעוֹדוֹ טָמֵא טֻמְאָה דְּאוֹרַיְתָא, קֹדֶם שֶׁיִּטְבֹּל, אָכַל כְּזַיִת בְּשַׂר קוֹדֶשׁ, בֵּין בָּשָׂר טָהוֹר וּבֵין בָּשָׂר טָמֵא, בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת, וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד (מצוה קכג). וְאִם אָכַל אַחֲרֵי שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁשָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ, לוֹקֶה, אַךְ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיַן כָּרֵת זֶה (ויקרא ז כ) 'וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו', וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְאִילוּ זֶה שֶׁכְּבָר טָבַל – אֵין כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו. וְאִם הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה דְּרַבָּנָן, אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת, אֶלָּא מַכִּים אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת דְּרַבָּנָן.