מצוה קעח) מצות ענין טומאת זב
פרשת מצורע
"איש איש כי יהיה זב מבשרו…" (ויקרא טו ב)
מצוות עשה, שיהא הזב טמא, ומטמא את האחרים, שנאמר 'איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טומאתו' וגו'. וציוה הכתוב שכל מי שיקרה בו ענין זה שיצא ממנו זיבה, שיהא טמא ומטמא עד שיטהר.
משרשי המצוה, לפי שה' ברוך הוא הרחיקנו מאד מן המותרות, וצונו להיות קדושים וישרים בענין המאכל והמשתה ובכל שאר עניני האדם, ואין ספק כי ענין הזיבה יקרה לאדם בצאתו מדרך הישר בעניני גופו, ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מדת היושר וההשויה בכל דעתינו ובכל כחנו.
ונוהג ענין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן, אבל עכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טומאת הזב כמצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בענין זה שום דבר, ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך הזב במקרים מסוימים להביא קרבן, והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קודש קודם שיטהר, ביטל מצוות עשה, מלבד העונש המוטל עליו כפי שהתבאר לעיל (מצוה קסז).
