מצוה תפא) שלא לשלח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי

פרשת ראה

"וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם… הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' תתן לו" (דברים טו יג-יד)

מצוות לא תעשה, שלא נוציא עבד עברי בידיים ריקניות מעבדותנו כשיצא בן חורין לסוף שש שנים. אבל נעניק לו מהוננו על כל פנים. ועל זה נאמר 'וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם'.

משרשי המצוה, למען נקנה בנפשנו מידות מעולות, יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והא-ל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.

ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בזמן שבית המקדש קיים, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ומכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעימו מאשר ברכו ה'.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצווה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא נוֹצִיא עֶבֶד עִבְרִי בְּיָדַיִם רֵיקָנִיּוֹת מֵעַבְדוּתֵנוּ כְּשֶׁיֵּצֵא בֶּן חוֹרִין לְסוֹף שֵׁשׁ שָׁנִים, אֶלָּא נַעֲנִיק לוֹ מֵהוֹנֵנוּ בְּכָל אֹפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו יג) 'וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁנִּקְנֶה בְּנַפְשֵׁנוּ מִדּוֹת מְעוּלוֹת, יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת, וְעִם הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה וְהַמְּעֻלָּה – נִזְכֶּה לַטּוֹב, וְהָאֵל הַטּוֹב חָפֵץ לְהֵיטִיב לְעַמּוֹ, וְהוֹד וְהָדָר הוּא לָנוּ שֶׁנְּרַחֵם עַל מִי שֶׁעָבַד אוֹתָנוּ, וְנִתֵּן לוֹ מִשֶּׁלָּנוּ בְּתוֹרַת חֶסֶד, מִלְּבַד מַה שֶׁהִתְנֵינוּ עִמּוֹ לָתֶת לוֹ בִּשְׂכָרוֹ, וְדָבָר מֻשְׂכָּל הוּא, אֵין צֹּרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בּוֹ.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (קדושין טז:) שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא בֵּין בְּעֶבֶד הַיּוֹצֵא בְּסוֹף שֵׁשׁ שָׁנִים, בֵּין שֶׁיּוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבֵין שֶׁיּוֹצֵא בְּמִיתַת הָאָדוֹן, וְכֵן בְּאָמָה עִבְרִיָּה הַיּוֹצֵאת בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אוֹ בְּסִימָנֵי גַּדְלוּת, יֵשׁ מִצְוָה לְהַעֲנִיק לָהֶם. אֲבָל הַיּוֹצְאִים בְּגֵרָעוֹן כֶּסֶף, וְהַיְנוּ שֶׁשִּׁלְּמוּ לָאָדוֹן תְּמוּרַת שְׁאָר הַשָּׁנִים שֶּׁנִּשְׁאַר לָהֶם לַעֲבוֹד, אֵין מַעֲנִיקִים לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי', וְאִילוּ בְּאֹפֶן זֶה אֵין הָאָדוֹן מְשַׁלְּחוֹ, אֶלָּא הָעֶבֶד מוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִתַּחַת יַד הָאָדוֹן עַל יְדֵי נְתִינַת הַכֶּסֶף.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, שֶּׁאֵין דִּין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה מב). וּמִכָּל מָקוֹם יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, שֶׁאַף בַּזְּמַן הַזֶּה אִם שָׂכַר אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוֹ זְמַן מְרוּבֶּה, אוֹ אֲפִילוּ מוּעָט, שֶׁיַּעֲנִיק לוֹ בְּצֵאתוֹ מֵעִמּוֹ מֵאֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'.