מצוות ער-רעא) שלא יטמא כהן גדול למת
פרשת אמור
"וקדשתו…" (ויקרא כא ח)
מצוות עשה, לקדש את זרע אהרן. כלומר, לקדשם ולהכניסם לעבודת הקרבן, וזו עיקר המצוה. וכן מצוה להקדימם לכל דבר שבקדושה, ואם יסרבו – לא נשמע אליהם. וזה כולו לכבוד השם יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר 'וקדשתו', ודרשו חז"ל, לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, ולטול מנה יפה ראשון.
משרשי המצוה, לפי שידוע כי בכלל כבוד האדון הוא שמכבדים גם את משרתיו, ובכל עת שאנו מכבדים את הכהנים, נזכור ונקבע במחשבתנו כבודו ברוך הוא וגודלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעלה והרצון הטוב, תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו, והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, שמצוה על כולם לכבד זרע אהרן. והעובר על זה, ולא כבדם במקום הראוי ובכהן הראוי לכבוד, בטל עשה זה.
"ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא יא)
מצוות לא תעשה, שלא יכנס כהן גדול לאהל המת, ואפילו לקרוביו שמתו, שנאמר 'ועל כל נפשות מת לא יבוא', כלומר, לא יבוא בתוך הבית עמהם.
משרשי המצוה, שראוי לכהנים להתרחק מענין הטומאה, לפי שהם קדושים עושי מלאכת השם יתברך תמיד, והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף, הרי נפשו תשכון תמיד בתוך המלאכים, לכן לא התירה לו התורה טומאה לעולם, ואפילו בקרובים, כמו שהתירה לכהנים הדיוטות, כי יחם לבבם על קרוביהם שמתו, אבל הכהן הגדול, מרוב דבקות נפשו למעלה – יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מלבו כל עסק העולם הזה הנפסד, ולא תבכה נפשו על קרוביו, כי כבר הוא נפרד מהם בעודנו בחיים.
ונוהג איסור זה בזמן שבית המקדש קיים, שיש שם כהן גדול, ואיסור זה שייך בכל מקום שיהיה, ואפילו אם יקרה שיצא לחוץ לארץ – מוזהר הוא על טומאה זו.
ומצוות לא תעשה נוספת, שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, בכל מין ממיני הטומאה, בין בנגיעה בין במשא, שנאמר 'לאביו ולאמו לא יטמא', כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו (ואין זה האיסור הקודם, שהוא נאמר רק לגבי טומאת אהל המת, ובאיסור זה נוספו כל עניני הטומאות הנוספות).
