מצוות קמט-קנ) שלא יכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער, וקרועי בגדים

פרשת שמיני

"ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרמו" (ויקרא י ו)

מצוות לא תעשה, שלא יכנסו הכהנים למקדש כשהם מגודלי שיער, כמו שיעשו האבלים, שנאמר 'ראשיכם אל תפרעו'.

משרשי המצוה הוא הגדלת כבוד בית המקדש, ולכן ראוי לנו שלא נבוא שם מגודלי שיער כדרך האבלים, וכעין מה שנאמר במגלת אסתר 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק', כלומר ראוי לבוא אל בית מלכות רק בדרך ששון ושמחה ותענוג, ולא בדרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבנין, כי כל עניני הבית ומעשיו הוא כדי לחזק ולצייר בלב העושים את המעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבתם כל כיעור וכל חטא. ועל כן בהיות כוונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדולה ושמחה. ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרכך לבבינו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים העובדים במקדש, והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שיגדל שערו שלשים יום, ועבד שם, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר 'ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו'.

ומצוות לא תעשה, שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר 'ובגדיכם לא תפרומו', פירוש, אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה מניעה זאת בכהן גדול, שנאמר עליו 'ובגדיו לא יפרום'. וכפל המניעה בו הוא מפני תוספת דבר שבו, שאינו רשאי לקרוע על מת מקרוביו שימות, ואפילו שלא בשעת עבודה.

משרשי המצוה, להגדיל כבוד בית המקדש, וכמו שהתבאר במצוה הקודמת.

ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים, והעובר עליה ונכנס למקדש מן המזבח ולפנים כשהוא קרוע בגדים, ועבד, חייב מיתה בידי שמים, ואם לא עבד הרי הוא באזהרה, ולוקה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ הַכֹּהֲנִים לַמִּקְדָּשׁ מְגֻדְּלֵי שֵׂעָר כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס 'רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ', וִיחֶזְקֵאל הַנָּבִיא בֵּאֵר וְאָמַר (יחזקאל מד כ) 'וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ'. כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ שַׂעֲרוֹתֵיהֶם. וּכְבָר נִכְפְּלָה מְנִיעָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) 'אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע', וְהַטַּעַם שֶׁחָזְרָה עַל כָּךְ הַתּוֹרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל, כֵּיוָן שֶׁהַפָּסוּק 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ' נֶאֱמַר לְאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר לְאַחַר מוֹת אֲחֵיהֶם נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְהָיָה נִתַּן לוֹמַר שֶׁאִסּוּר זֶה הוּא רַק בִּזְמַן שֶׁהֵם אֲבֵלִים עַל מֵת, וְלָכֵן נִתְבָּאֵר בְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁזּוֹ מִצְוָה הַשַּׁיֶּכֶת בְּכָל זְמַן שֶׁהוּא בָּא לַעֲבוֹד בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא יְהֵא מְגֻדָּל שֵׂעָר, וְהוּא הַדִּין לְכָל כֹּהֵן.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, הַגְדָּלַת כְּבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לְהַגְדִּילוֹ בְּכָל כֹּחֵנוּ, וּכְפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר (מצוה צח) שֶּׁצִּוָּנוּ ה' לְהַגְדִּיל אֶת כְּבוֹד הַבַּיִת וּלְפָאֲרוֹ בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יִרְאֵהוּ הָאָדָם יִכָּנְסוּ בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה, וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב יַכְשִׁיר אֶת הַנֶּפֶשׁ. וְכֵיוָן שֶׁהַגְדָּלַת דָּבָר בְּלֵב בֶּן אָדָם וּמַחְשַׁבְתּוֹ נַעֲשֵׂית רַק בִּדְבָרִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ חוֹשֵׁב אוֹתָם לִגְדֻלָּה, לָכֵן רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא נָבוֹא שָׁם מְגֻדְּלֵי שֵׂעָר כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים, וּכְעִנְיַן מַה שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד ב) 'כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק', וְאַף כָּאן, אֵין רָאוּי לָבוֹא אֶל בֵּית ה' רַק דֶּרֶךְ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְתַעֲנוּג, לֹא דֶּרֶךְ אֵבֶל וְצַעַר. וְכָל זֶה יְחַזֵּק אֶת הַיְּסוֹד הַבָּנוּי בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן שֶׁל מִצְוַת בְּנִיַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (מצוה צה), כִּי כָּל עִנְיְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמַעֲשָׂיו תַּכְלִיתָם לְחַזֵּק וּלְצַיֵּר בְּלֵב בְּנֵי הָאָדָם מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים וִישָׁרִים, וּלְהַרְחִיק מִלִּבָּם וּמַחְשְׁבוֹתָם כָּל כִּעוּר וְכָל חֵטְא. וְלָכֵן רָאוּי לָנוּ לָבוֹא לְשָׁם דֶּרֶךְ כָבוֹד וְיִרְאָה וּגְדוּלָּה וְשִׂמְחָה, וּמִתּוֹךְ קְבִיעוּת מַחְשַׁבְתֵּנוּ עַל חֲשִׁיבוּת הַמָּקוֹם וּגְדוּלָּתוֹ, תִּפְאַרְתּוֹ וְהוֹדוֹ – יִתְרַכֵּךְ לְבָבֵנוּ שָׁם, וְנִהְיֶה רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹב.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין כב:) שֶׁאִסּוּר גִּדּוּל פֶרַע בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט הוּא רַק בִּשְׁעַת בִּיאָה לַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לוֹ לְגַדֵּל שְׂעָרוֹ. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, לְפִי שֶׁהוּא תָּמִיד בַּמִּקְדָּשׁ, אָסוּר בְּגִדּוּל פֶרַע לְעוֹלָם, וְאַף אִם יִהְיֶה מֻכְרָח בְּאֹנֶס לַעֲמוֹד חוּץ לַמִּקְדָּשׁ קְצָת יָמִים, חַיָּב הוּא שֶׁלֹּא לְגַדֵּל פֶרַע. וְכַמָּה הוּא 'גִּדּוּל פֶרַע', שְׁלֹשִׁים יוֹם, כִּנְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ' (במדבר ו ה), וּסְתָם נְזִירוּת הִיא שְׁלֹשִׁים יוֹם.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בְּזִכְרֵי כְּהוּנָה. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ פְּרוּעַ רֹאשׁ, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁגָּדַל שְׂעָרוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְעָבַד שָׁם, חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וְגוֹ' וְלֹא תָמֻתוּ', וְיֵשׁ לִלְמוֹד מִכָּךְ שֶׁאִם יִפְרְעוּ רָאשֵׁיהֶם – יָמוּתוּ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. וּמִי שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם פְּרוּעַ רֹאשׁ וְלֹא עָבַד, עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, וְלוֹקֶה, אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה.

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ הַכֹּהֲנִים לַמִּקְדָּשׁ קְרוּעֵי בְּגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ו) 'וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ', פֵּירוּשׁ, אֶל תִּקְרְעוּ בִּגְדֵיכֶם. וְנִכְפַּל אִיסּוּר זֶה בְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (ויקרא כא י) 'וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם', וְהַטַּעַם שֶּׁנִּכְפַּל בּוֹ הָאִסּוּר, כְּדֵי לְלַמֵּד דָּבָר נוֹסָף, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְרוֹעַ עַל מֵת שֶׁיָּמוּת לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶּׁשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִים לִקְרוֹעַ אֶת בִגְדֵיהֶם בִּזְמַן אֲבֵלוּתָם, וְאָמְרוּ בְּסִפְרָא שֶׁמֵּחֲמַת כֵּן כֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם אֶת בִּגְדוֹ מִלְּמַטָּה, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם, וְהַהֶדְיוֹט מִלְמַעְלָה, כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם הַמִּתְאַבְּלִים.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, הַגְדָּלַת כְּבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לְהַגְדִּילוֹ בְּכָל כֹּחֵנוּ, וּכְפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר (מצוה צח) שֶּׁצִּוָּנוּ ה' לְהַגְדִּיל אֶת כְּבוֹד הַבַּיִת וּלְפָאֲרוֹ בְּעֵינֵי הָרוֹאִים, כְּדֵי שֶׁכַּאֲשֶׁר יִרְאֵהוּ הָאָדָם יִכָּנְסוּ בְּלִבּוֹ מוֹרָא וַעֲנָוָה, וְהַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב יַכְשִׁיר אֶת הַנֶּפֶשׁ. וְכֵיוָן שֶׁהַגְדָּלַת דָּבָר בְּלֵב בֶּן אָדָם וּמַחְשַׁבְתּוֹ נַעֲשֵׂית רַק בִּדְבָרִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ חוֹשֵׁב אוֹתָם לִגְדֻלָּה, לָכֵן רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא נָבוֹא שָׁם קְרוּעֵי בְּגָדִים כְּדֶרֶךְ הָאֲבֵלִים, וּכְעִנְיַן מַה שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד ב) 'כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק', וְאַף כָּאן, אֵין רָאוּי לָבוֹא אֶל בֵּית ה' רַק דֶּרֶךְ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְתַעֲנוּג, לֹא דֶּרֶךְ אֵבֶל וְצַעַר. וְכָל זֶה יְחַזֵּק אֶת הַיְּסוֹד הַבָּנוּי בְּרֹאשׁ הָעִנְיָן שֶׁל מִצְוַת בְּנִיַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (מצוה צה), כִּי כָּל עִנְיְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמַעֲשָׂיו תַּכְלִיתָם לְחַזֵּק וּלְצַיֵּר בְּלֵב בְּנֵי הָאָדָם עֲשִׂיַּת מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים וִישָׁרִים, וּלְהַרְחִיק מִלִּבָּם וּמַחְשְׁבוֹתָם כָּל כִּעוּר וְכָל חֵטְא. וְלָכֵן רָאוּי לָנוּ לָבוֹא לְשָׁם דֶּרֶךְ כָבוֹד וְיִרְאָה, גְּדֻלָּה וְשִׂמְחָה, וּמִתּוֹךְ קְבִיעוּת מַחְשַׁבְתֵּנוּ עַל חֲשִׁיבוּת הַמָּקוֹם וּגְדֻלָּתוֹ, תִפְאַרְתּוֹ וְהוֹדוֹ – יִתְרַכֵּךְ לְבָבֵנוּ שָׁם, וְנִהְיֶה רְאוּיִים לְקַבָּלַת הַטּוֹב.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁחִיּוּב קְרִיעָה זוֹ הוּא כְּשֶׁתִּהְיֶה כְּמוֹ קְרִיעָה שֶׁקּוֹרְעִים עַל הַמֵּתִים, וְנִרְאֶה שֶׁזּוֹ קְרִיעָה בְּשִׁעוּר טֶפַח, כַּמְּבֹאָר בַּגְּמָרָא (מו"ק כב:) שֶּׁאֵין קְרִיעָה פְּחוּתָה מִטֶּפַח.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בְּזִכְרֵי כְּהוּנָה. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים כְּשֶׁהוּא קָרוּעַ בְּגָדִים, וְעָבַד, חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְאִם לֹא עָבַד, עָבַר בְּאִסּוּר לֹא תַּעֲשֶׂה, וְלוֹקֶה.