ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ב, ה-ו
ה) חור שבאמצע כותל הבית שבין אדם לחבירו, זה בודק באותו חור עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. אבל חור שבין בית ישראל לבית נכרי, אינו בודק כלל, שמא יאמר הנכרי 'כשפים הוא עושה לי', ועשוי לבוא לידי סכנה, אלא מבטלו בלבו ודיו. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אינו צריך בדיקה:
ו) חורי הבית, התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת בקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן (-אינו משתמש באותו יין ושמן לעצמו), ובית דגים גדולים, אינן צריכין בדיקה, כיון שאין דרך להכניס לשם חמץ, אלא אם כן יודע שהכניס להן חמץ. אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית הַמוּרְיָיס (-ציר דגים), וחורי הבית האמצעיים (-בקירות שבין חדרי הבית), וכיוצא באלו, צריכין בדיקה, כיון שסתמן שמכניסין להן חמץ. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. וכשבודק המרתף של חביות היין, בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן השורה העליונה והשורה שלמטה ממנה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
