ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ב, יז-יח
יז) המשכיר לחבירו בית 'סתם', בלי שיפרש אם הוא בדוק מחמץ או לא, בארבעה עשר בניסן, הרי זה בחזקת בדוק, והשוכר אינו צריך לבדוק. ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק, ואמרו אשה או קטן 'אנו בדקנוהו', הרי אלו נאמנין, שהכל נאמנים על ביעור חמץ, והכל כשרין לבדיקה, ואפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא (-ובתנאי) שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק:
יח) המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר, על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח חל ארבעה עשר, על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות, ואפילו במקום שבודקים בשכר, שהרי מצוה הוא עושה בבדיקה זו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
