ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ה, ז-ח
ז) החטים, מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד כדרך שטוחנין הסולת, ואמנם כבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו החטים במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו:
ח) תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו, הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו החמץ. ואם לא נתבקעו, מוציאין אותן ושורפין אותן, ואוכלין שאר התבשיל, כיון שאין הדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ואינו אסור אלא מדברי סופרים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
