ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ג, כה

כה) שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח שביניהן, או דרך החלון, כלומר, שסמכו על הפתח או על החלון כחיבור בין החצרות, ומחמת כן עירבו עירוב אחד, ונסתם הפתח או החלון בשבת, כל אחת ואחת מותרת לעצמה – לטלטל בחצר של עצמה, אך לא בחצר השניה, ואף שהעירוב מונח באחת מהחצרות, ובני החצר השניה אינם יכולים עתה לקחת את העירוב למקומם, מכל מקום, הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה. וכן שתי חצירות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה, כיון שהיה כותל מפסיק ביניהם, ונפל הכותל שביניהן בשבת, אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד עיקר המחיצה, הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה. ואף על פי שֶׁנִּתְוַסְּפוּ הדיורין, כיון שהדיורין הבאין בשבת אינן אוסרין. ובאופן שנסתם החלון או הפתח בשבת, שכל אחת מותרת לטלטל רק בחצר של עצמה ולא בחצר השניה, אם באותה שבת נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה, או שעשו נכרים לדעתן [-לצורך עצמם] חזרו שתי החצרות להתירן, ומותר לטלטל מחצר לחצר. וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו, ועירבו יחד, ונפסקו בשבת, אסור לטלטל מזו לזו, ואפילו היו מוקפות מחיצה, ואם באותה שבת חזרו ונקשרו בשוגג, חזרו להתירן:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!