ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ג, ג-ד
ג) כשם שמחללין העדים שראו את החדש את השבת כדי להגיע לבית דין ולהעיד, כך מחללין עמהן העדים שמזכין אותן בבית דין, אם לא היו בית דין מכירין את הרואין, וצריכים עדים נוספים שיעידו על עדים אלו שהם כשרים (וכפי שיבואר להלן הלכה ה'), ואפילו היה זה שמודיע אותן לבית דין עד אחד, הרי זה הולך עמהן ומחלל מספק, שמא ימצא אחר ויצטרף עמו:
ד) היה העד שראה את החדש בליל השבת חולה, מרכיבין אותו על החמור, ואפילו נושאים אותו במטה. ואם יש להן אורב בדרך, לוקחין העדים בידן כלי זיין. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחים בידם מזונות. ואפילו ראהו (-את הירח) גדול ונראה לכל, לא יאמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים, ואין אנו צריכין לחלל את השבת, אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד, ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בית דין לילה ויום או פחות, מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
