ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ה, יא-יב
יא) נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא, כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים, עושין שני ימים לעולם, כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות (שהרי היו הולכים רק עד י"ד לחודש, ולא היו הולכים בשבתות, ולא בראש השנה ולא ביום הכפורים, ואף שיש פעמים שחל ראש השנה או יום כפור בשבת, מכל מקום לא בכל תשרי ותשרי היה קורה כן). וכל מקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים בשוה או פחות, שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים, אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני, כגון אושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריא וכיוצא בהן, עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריא, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן, עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן, אם יום אחד יום אחד, ואם שני ימים שני ימים:
יב) מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה, והוא סוריא או חוצה לארץ, ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים, כמנהג רוב העולם. וכל יום טוב שני מדברי סופרים, ואפילו יום טוב שני של ראש השנה שהכל עושין אותו בזמן הזה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
