ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ב, ט-י
ט) בית שהוא מלא פירות מוכנין, והיה סגור מכל צדדיו, ונפחת חלק מכותל הבית, נוטל פירות ממקום הפחת, ואינם נחשבים מוקצה. העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה השביעית, שכל הפירות הפקר, צריך שירשום ויאמר 'מכאן ועד כאן אני נוטל', ואם לא רשם, לא יטול.
י) גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום, חוששים שמא תלשו בו ביום, או שמא צד בו ביום, והרי אלו אסורין עד לערב, וימתין שיעור זמן בכדי שיעשו. אפילו הדס וכיוצא בו, אינו מריח בו לערב עד שימתין בכדי שיעשו. ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע, או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד, אם הביאו מתוך התחום, מותר. ואם הביאו מחוץ לתחום, הרי זה אסור. ודבר הבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום, מותר לישראל אחר.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
