ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ד, כד-כה
כד) הולך אדם אצל חנוני או אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל הפטם [-מגדל עופות] הרגיל אצלו, ולוקח ממנו בהמות ועופות וכל מה שירצה, והוא [-ובתנאי] שלא יזכיר לו שם דמים, ולא סכום מנין:
כה) הלואת יום טוב – מי שהלוה לחבירו ביום טוב מאכלים וכדומה, תובעין אותה בדין לאחר יום טוב, שאם תאמר שלא ניתנה להתבע, אינו נותן לו כלום – לא ילווה אדם כלום לחבירו ביום טוב, מחשש שלא יפרענו, ונמצא נמנע משמחת יום טוב:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
