ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, כ-כא
כ) מותר ליטול שפה בחולו של מועד, וליטול צפרנים ואפילו בכלי, ומעברת האשה השיער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ועושה כל תכשיטיה במועד, כוחלת, ופוקסת, ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו, והוא שתוכל לקפלו במועד, כדי שתהיה לה תועלת מכך במועד עצמו, ולא רק לאחריו.
כא) הזבים, והזבות, והנדות, והיולדות, וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד, הרי אלו מותרין לכבס. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, הרי זה מכבסו במועד. מטפחות הידים, ומטפחות הַסַּפָּרִים, ומטפחות הספג – שמסתפגים בהם כשיוצאים מהמרחץ, הרי אלו מותרין לכבס במועד. וכן כלי פשתן מותר לכבסן במועד, מפני שצריכין כיבוס תמיד, אפילו אם נתכבסו בערב יום טוב:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
