ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ח, ה-ו
ה) עכברים שהן מפסידין את האילנות, צדין אותן במועד, בשדה האילן, ששם הם מזיקים ביותר, צד כדרכו, כיצד, חופר באדמה ותולה המצודה, ואם היתה שדה לבן (-תבואה) סמוכה לשדה האילן, צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, ואף שאינן מזיקים בשדה הלבן מותר לצודם כדי שלא יכנסו לשדה האילן ויחריבוה, וכיצד צד בשינוי, נועץ שפוד בארץ, ומכה בקורדום, ואחר כך מנתקו – מנתק את השפוד, ונמצא מקומו גּוּמָא:
ו) כותל גנה שנפל, בונהו בחול המועד במעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים וְגוֹמֶא וכיוצא בהן, וכן אם עשה -אם בא לעשות] מעקה לגג, בונה אותו מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו. ואם היה גוהה – נוטה ליפול, סותרו במועד מפני הסכנה, וחוזר ובונהו כדרכו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
